לימון מוסיפה המון
New member
שאלה של מחמאה
האמת, לא בטוחה שהשאלה הזו שייכת דווקא לפורום הזה. אבל מכיוון שרוב חיי נהגתי להפיל על משמניי את קשיי הדימוי והבטחון העצמי, אז אולי בכל זאת. אז ככה, בעקבות שיחה עם חברה, שהחמיאה לעצמה בטבעיות ובחוסר תשומת לב, והשאירה אותי נפעמת מהמיומנות הזו, העזתי ושאלתי אותה איך היא עושה את זה ויותר מזה, איך היא הצליחה להפנים שהיא כזו. היא ענתה שאם אנשים אומרים לה שהיא כזו, אז כנראה שזה המצב. ( היא אומנם רזה, אבל המחמאה היתה אישיותית) נשמע מקסים. ויחד עם זה חזרתי הביתה מהורהרת משהו. גיליתי שהרבה יותר טבעי לי לנסות לערער על מחמאה שאני מקבלת, וממש לא משנה אם המחמאה היא על מראה/ אישיות. אתם יודעים מה, זה כן משנה, הרבה הרבה יותר קשה לי להאמין למחמאה שעוסקת במראה שלי. וכן, גם מחמאה אישיותית לא מתקבלת אצלי כל כך מהר, היא תמיד תעבור כל מיני מסננות של ביקורת עצמית ונסיון להבין למה התכוון המשורר... ולעומת זאת, אם מישהו יחליט לבקר אותי, ואני לא מתכוונת לביקורות הדוחות שנזרקות ברחוב, הן אולי מעליבות לשנייה, אבל לא נחשבות באמת. אני מדברת על ביקורות של קרובים, חברים, אנשים שאני מעריכה, אזי למילה השלילית שלהם עליי תהיה משמעות שאני אקח ואפנים הרבה יותר מהר. למה? למה יותר פשוט לי לקבל מילה רעה? למה כל כך קשה להפנים מחמאות? ואם כבר מפנימים, למה יותר קל לרדת על עצמי, מאשר לתת לעצמי מחמאות בנונשלנטיות קיומית? זה בכלל שייך למראה החיצוני ולדרך בה החברה מכתיבה לנו את הקבלה העצמית הקולקטיבית? או שזה תלוי אישיות נטו?
האמת, לא בטוחה שהשאלה הזו שייכת דווקא לפורום הזה. אבל מכיוון שרוב חיי נהגתי להפיל על משמניי את קשיי הדימוי והבטחון העצמי, אז אולי בכל זאת. אז ככה, בעקבות שיחה עם חברה, שהחמיאה לעצמה בטבעיות ובחוסר תשומת לב, והשאירה אותי נפעמת מהמיומנות הזו, העזתי ושאלתי אותה איך היא עושה את זה ויותר מזה, איך היא הצליחה להפנים שהיא כזו. היא ענתה שאם אנשים אומרים לה שהיא כזו, אז כנראה שזה המצב. ( היא אומנם רזה, אבל המחמאה היתה אישיותית) נשמע מקסים. ויחד עם זה חזרתי הביתה מהורהרת משהו. גיליתי שהרבה יותר טבעי לי לנסות לערער על מחמאה שאני מקבלת, וממש לא משנה אם המחמאה היא על מראה/ אישיות. אתם יודעים מה, זה כן משנה, הרבה הרבה יותר קשה לי להאמין למחמאה שעוסקת במראה שלי. וכן, גם מחמאה אישיותית לא מתקבלת אצלי כל כך מהר, היא תמיד תעבור כל מיני מסננות של ביקורת עצמית ונסיון להבין למה התכוון המשורר... ולעומת זאת, אם מישהו יחליט לבקר אותי, ואני לא מתכוונת לביקורות הדוחות שנזרקות ברחוב, הן אולי מעליבות לשנייה, אבל לא נחשבות באמת. אני מדברת על ביקורות של קרובים, חברים, אנשים שאני מעריכה, אזי למילה השלילית שלהם עליי תהיה משמעות שאני אקח ואפנים הרבה יותר מהר. למה? למה יותר פשוט לי לקבל מילה רעה? למה כל כך קשה להפנים מחמאות? ואם כבר מפנימים, למה יותר קל לרדת על עצמי, מאשר לתת לעצמי מחמאות בנונשלנטיות קיומית? זה בכלל שייך למראה החיצוני ולדרך בה החברה מכתיבה לנו את הקבלה העצמית הקולקטיבית? או שזה תלוי אישיות נטו?
