שאלה של זמן
בתגובה לסיפורו של "מיקי (שם בדוי)" האלי ואיש המערות יעצו (ובצדק) שכדאי שבן הזוג המותש והעצוב,יתאזר בהרבה סבלנות, כמויות של אמפטיה והבנה והמון זמן. זו באמת הדרך היחידה להשיב אולי את ליבה של אשתו. בנוסף לכך, "THORE" תהה במסגרת הפורום, עד מתי ועד כמה יכולה זוגיות להתקיים ללא יחסי מין מספקים. גם כאן התקבלו עצות נבונות ונכונות דומות. אבל, אולי צריכות להישאל, עוד כמה שאלות: למשל, עד מתי?? לאורך כמה זמן אפשר לחיות בצורה בה רוב רובו של היום אתה מיואש מהפרטנר או מהזוגיות עם פרצי תקווה קצרים? האם אפשר להמשיך כך חודשים ? שנים ? מתי גבול הזמן בו עליך להתייאש ולוותר? האם להציב גבול כזה? אם כן, לעצמך? לבן / בת זוגך? ועוד שאלה, עד כמה אפשר לקבל דחייה ופגיעה חוזרות ונשנות של הפרטנר. הלוא כל פגיעה כזו מרחיקה ועולבת עוד ועוד. אם תמיד ניתן את הלחי השניה, נהיה חשופים ופרוצים, מותשים וכועסים. במיוחד שאין ערובה שיהיה "סוף טוב". ומצד שני, אם ניתן לשלהבת הקטנה והמהבהבת לכבות, ולא ננסה להזין את האש ולתמוך בפרטנר, לעולם נצטער על כך (אולי לא עשיתי די, נטשתי בעת צרה וכו´). האם גם כאן לשים גבולות? ואם כן, אילו גבולות ואיך להציבם? ומה לגבי יחסי מין? תסכול מיני ממושך מאפיל על חלקים מוצלחים של הזוגיות. מה עושים עם זה ? כאן כל תשובה היא גרועה: הלוא לא ניתן "לשכנע" פרטנר ליזום מעשה אהבה או להנות ממנו (ובודאי אי אפשר לכפות זאת עליו). ניתן רק לחזר בסבלנות ובעדינות שוב ושוב. אבל גם מזה מותשים ומתיאשים אחרי תקופה ארוכה של הסכמות חלקיות (שלא לדבר על סירוב מוחלט). לחפש את הכיף המיני מחוץ לנישואין? זה בודאי לא יתרום לחיזוק הקשר, רק יגרום למערכת של שקרים, אשמה, תיעוב עצמי ושנאה לפרטנר. ועוד הערה קטנה, עד כמה יכול אדם להיות אמפטי, תומך, חביב, מכיל ומבין לבן זוג שדוחה אותו שוב ושוב? הלא לא מתבקשת כאן תמיכה בבן זוג אהוב ואוהב הנתון בצרה, אלא באדם שלא רוצה או לא מסוגל להיות בן זוג (לפחות זמנית) וזה סיפור אחר לגמרי. פרטנר אינו חיית מחמד, הוא אמור להיות שותף ביחסים, ולתרום להם. כמה אפשר לתת ולאהוב בלי לקבל ולהיות נאהב?
בתגובה לסיפורו של "מיקי (שם בדוי)" האלי ואיש המערות יעצו (ובצדק) שכדאי שבן הזוג המותש והעצוב,יתאזר בהרבה סבלנות, כמויות של אמפטיה והבנה והמון זמן. זו באמת הדרך היחידה להשיב אולי את ליבה של אשתו. בנוסף לכך, "THORE" תהה במסגרת הפורום, עד מתי ועד כמה יכולה זוגיות להתקיים ללא יחסי מין מספקים. גם כאן התקבלו עצות נבונות ונכונות דומות. אבל, אולי צריכות להישאל, עוד כמה שאלות: למשל, עד מתי?? לאורך כמה זמן אפשר לחיות בצורה בה רוב רובו של היום אתה מיואש מהפרטנר או מהזוגיות עם פרצי תקווה קצרים? האם אפשר להמשיך כך חודשים ? שנים ? מתי גבול הזמן בו עליך להתייאש ולוותר? האם להציב גבול כזה? אם כן, לעצמך? לבן / בת זוגך? ועוד שאלה, עד כמה אפשר לקבל דחייה ופגיעה חוזרות ונשנות של הפרטנר. הלוא כל פגיעה כזו מרחיקה ועולבת עוד ועוד. אם תמיד ניתן את הלחי השניה, נהיה חשופים ופרוצים, מותשים וכועסים. במיוחד שאין ערובה שיהיה "סוף טוב". ומצד שני, אם ניתן לשלהבת הקטנה והמהבהבת לכבות, ולא ננסה להזין את האש ולתמוך בפרטנר, לעולם נצטער על כך (אולי לא עשיתי די, נטשתי בעת צרה וכו´). האם גם כאן לשים גבולות? ואם כן, אילו גבולות ואיך להציבם? ומה לגבי יחסי מין? תסכול מיני ממושך מאפיל על חלקים מוצלחים של הזוגיות. מה עושים עם זה ? כאן כל תשובה היא גרועה: הלוא לא ניתן "לשכנע" פרטנר ליזום מעשה אהבה או להנות ממנו (ובודאי אי אפשר לכפות זאת עליו). ניתן רק לחזר בסבלנות ובעדינות שוב ושוב. אבל גם מזה מותשים ומתיאשים אחרי תקופה ארוכה של הסכמות חלקיות (שלא לדבר על סירוב מוחלט). לחפש את הכיף המיני מחוץ לנישואין? זה בודאי לא יתרום לחיזוק הקשר, רק יגרום למערכת של שקרים, אשמה, תיעוב עצמי ושנאה לפרטנר. ועוד הערה קטנה, עד כמה יכול אדם להיות אמפטי, תומך, חביב, מכיל ומבין לבן זוג שדוחה אותו שוב ושוב? הלא לא מתבקשת כאן תמיכה בבן זוג אהוב ואוהב הנתון בצרה, אלא באדם שלא רוצה או לא מסוגל להיות בן זוג (לפחות זמנית) וזה סיפור אחר לגמרי. פרטנר אינו חיית מחמד, הוא אמור להיות שותף ביחסים, ולתרום להם. כמה אפשר לתת ולאהוב בלי לקבל ולהיות נאהב?