שאלה של התמודדות

[גלבועא]

שאלה של התמודדות

אמי נפטרה לפני שנה וחודש. בחודש האחרון לחייה עברתי כמה ימים קשים עת נאלצתי להמיר את יחסי אליה, כבן, ליחס כשל "הורה" ו/או עזרן[סניטר]. עתה היא כבר לא כאן, ואני מלא בכעסים רבים עליה. בניגוד ל"דרמה" הקולנועית המועדפת על רבים, לא התיצבתי מול אמי ל"סגור" חשבונות כי לא רציתי, לא יכולתי ולא.. עוד סיבות. כמובן שאיני סולח לה על כלום, גם עכשיו, וככל שהזמן עובר אני כועס יותר. איך אתם/ן מתמודדים עם סוגיית המוות של ההורים, כאשר היא מתרחשת ו/או כיצד אתם נערכים אליה?

 

[alona 9]

לסגור חשבונות

משהו שמעולם לא עשיתי מהסיבה הפשוטה,לא היו חשבונות פתוחים איתם, אצל אחי לעומת זאת,אני מרגישה שיש חשבונות פתוחים עם אמי, מידי פעם הוא זורק משפטים מן העבר והיא,מספרת לי ונפגעת מאד,החשבונות הפתוחים שלו הם מהתקופה בה היה ילד.מאז, עברו הרבה מים בנהר,היא מאד השתנתה , היא לא נשארת בדעותיה הקדומות,מנסה להישתנות, להבין,ולשנות דרכיה... תראה, בשנים מסויימות בחיי כעסתי על אבי,ולא בגלל שחלילה התעלל בי או היכה אותי או התאכזר אלי, הוא פשוט התעלם ממני,אני מאמינה שהיום זה לא היה קורה,זו היתה המנטליות שלו.השינוי שחל בו לפני כ-30 שנה שינה אותו לחלוטין,הוא ידע לכפר על התנהגותו,הוא הפך להיות אב תומך,מפרגן ואוהב. בתוך כל הטרגדיה הזאת בעקבות מותו הכעסים שלי היו מופנים דווקא כלפי עצמי,אני מרגישה שאת הסיבות להתעלמות ממני אז.סיפקתי לו בשפע... 4 שנים קשות בחיינו אותן שכחתי מחקתי..

 

[גלבועא]

פעם אחת נסיתי לברר עם אמי ענינים

שטרדו את מנוחתי. נסיתי לתת לה כניסה לתוך העולם שלי. היא הקשיבה כמה דקות ואז אמרה לי כך, ממש כך: אוקיי, עכשיו אתה תקבל את התיק שלי, אם אתה מעוניין כלכך בשיתוף. חצי שעה אח"כ יצאתי מזועזע לגמרי וסתמתי כל אפשרות מצדי לדיאלוג אותנטי עם אמי. הייתי בן 23/24. היום אני מסוגל לראות את מעשיה השונים מאז לידתי ולשפוט אותם. היא יוצאת רע מאוד, מאוד רע.

 

[ציוניוני הדרך]

אימך

לא נהגה בדיוק לפי הציפיות שלך, וגם היום ממרום גילך אתה עדיין שופט אותה, אז מה בעצם השתנה בך בתובנות על אנשים ומצבים?

 

[גלבועא]

עכשיו אני יותר חכם

אני יודע הרבה יותר, וממשיך לשפוט אותה ביתר חומרה.

 

[קורות חיי]

שני הורי בחיים אבל אני חושבת

הרבה על המוות שלהם- בעיקר על של אימי לא מתוך רצון ליצפות בזה (מאחלת לה אריכות ימים, באמת!) אלא מתוך מחשבה על מערכת היחסים שלנו- האם נשלים לפני? האן מישהי מאיתנו תבקש את סליחתה של השנייה? האן ניסלח? נעצים את הריב? נישאר כועסות לעולם ועד? ולא- אין לי תשובות.

 

[m i t a l y]

אני באמת לא יודעת...

מה שכן, אם לא הייתי עוברת את התהליך שעברתי ולמדתי, והורי היו נפטרים, אולי לא הייתי יכולה להגיע למה שהגעתי היום (מקווה שאני מובנת...) והכעס עליהם היה מאוד גדול.

 

[pf26]

נגעת בנקודה רגישה

אבי נפטר בשנת 99 ואני מתגעגעת אליו כ"כ. למזלי הרב תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי והוא ידע כמה הוא יקר לי. גילינו את "המחלה" באוגוסט ולמרות תחזיות הרופאים (שצפו לו חודש ימים בלבד) הוא שרד עד מרץ. בחודשים האלה נפרדנו: בשיחות, בביקורים ארוכים שלי אצלו, בידיעה כמה כל רגע משותף חשוב לנצל. הוא אמר לי כמה דברים נפלאים שמחזיקים אותי גם היום ברגעי שבירה. עם אימי כזכור אני לא בקשר שנים רבות, ולעיתים אני חוששת מה יהיה אם תלך לעולמה בלי שהספקנו "לסגור פינות". בגלל הנטיה שלי להאשים את עצמי בכל דבר שלילי שקשור לאימי, עם השנים אני מתחילה לחשוב במה טעיתי וכיצד אני גרמתי לשבר ביננו (למרות שזו היא שניתקה את הטלפון, כתבה לי "מכתב גירושין" וכו'). לכן אני חושבת שלמען בריאותי הנפשית אני אצטרך לטפל בנושא הקשר שלנו ולהפרד באופן ברור וחד משמעי. את זה אעשה כשנחזור לארץ, אם אמצא בי כוחות (וכסף

)

 

[חידון בחרוזים]

לסגור חשבון

רק אבי נותר בחיים הוא בן 80 +, יכולתי להתחשבן איתו מפה עד הודעה חדשה, אבל אני חושבת שכל אדם אחראי לחייו,- אחרי גיל 21 נאמר, אם היום בגילי 50+ יש לי או אין לי - אשמתי, אינני מתחשבנת עם אף אחד, אני לא חושבת שדברים שהורי עשו או לא עשו עבורי - הפכו אותי למה שאני היום, הורי (והורי כולנו) חיו בתקופה אחרת - (בעשרים השנים האחרונות קפצנו קדימה מבחינה טכנולוגית דבר ששינה את כל בגישה שלנו לחיים) ההורים חיו באמת בתקופה אחרת... כל מוצרי החשמל שהיום נראים לנו כדבר מובן מאליו - לא היו קיימים כשהם הקימו משפחה וכשרובנו היינו ילדים). כביסה הייתה סיפור של יום עבודה מלא, עצם הכנת האוכל היה סיפור, (לא נגשנו לסופר וקנו קופסא ודחפו למקרוגל). אנשים עבדו קשה בשביל כל דבר ולא היה את כל "זמן הפנאי" שיש לנו היום, ברוב הבתים לא היו מכשירי החשמל שהפכו לחלק בלתי נפרד מאורח חיינו. גם ההשכלה לא הייתה רחבה כמו היום, כמה מהורינו גמרו בגרות שלא לדבר על אוניברסיטה? ההורים היו עסוקים בהבאת פרנסה הביתה בהישרדות החיים היו באמת קשים יותר. לכן אינני מאשימה את הורי במה שיש לי או במה שאין לי - מה שהשגתי בכוחות עצמי השגתי ומה שלא השגתי - אשמתי הבלעדית.

 

[alona 9]

לא בטוחה שחוסר בבית יכול לגרום

לכעסים,ברגע שהמצב הכלכלי הוא בכי רע וההורים עסוקים בהשרדות כמובן שנשארים זכרונות העוני והמחסור,אשריך חידון שהגעת למה שהגעת בכוחות עצמך,מאד רציתי בילדותי ללמוד נגינה על פסנתר,הורי לא הצליחו לממן לי מורה פרטית,לא היו בליבי כעסים.. רק אכזבה,

 

[גלבועא]

לפעמים גיל 50+

הוא הגיל בו הורים נפטרים, ואז את נשארת עם הזכרונות. חלקם הדחקת חלקם העדפת, והנה את סוקרת את חייך, כי מותו של הורה הוא תמיד, לדעתי לפחות, סיבה לסוג של חשבון נפש.

 

[pf26]

התחשבנות

כשהייתי בת 10 החברות שלי הלכו ללמוד בלט ואני לא כי לא היה כסף. אח"כ כולם הלכו לתנועה ואני לא, כי הייתי צריכה לשמור על אחי הקטן. ידעתי שמצבנו הכלכלי שונה משל רוב חברותי, הבנתי וקיבלתי את זה. לא כעסתי אז ואני לא כועסת היום על כך . ההתחשבנות היא על משהו אחר לגמרי. על חוסר אמפטיה, חוסר פרגון, חוסר הקשבה לצרכים רגשיים ואולי גם מעט מידי אהבה.

 

[בלונדילית]

אין לי מושג איך מתמודדים

מה שאני הרגשתי זה באופן מפתיע התפוגגות של כעסים מוקדמים. סוף ימיו של אדם יש להם בדרך כלל איזה ריח של זקנה ועליבות ואותי זה עורר לרחמים. אני חושבת שמה שהכי עזר לי להתמודד עם כעס ורחמים והכל במכלול מעורבב של רגשות זו הידיעה שהם חיו כפי שיכלו,לכל אדם מסתבר יש את המנעד הרגשי שלו שהוא מסוגל לנוע בתוכו מעט לכל כיוון אבל מטיבו הוא מוגבל, וגם אם פגעו בי הם עצמם היו קרבנות של הוריהם סביבתם ושל האופי שלהם. יש בזה משהו פטליסטי, אבל פטליזם עוזר לא לכעוס .

 

[אנפה2]

אתם עסוקים עדיין עם התחשבנויות

של העבר ואני כבר מעבר לזה, למרות שלא הייתי שבעת רצון מילדותי, וכאשר אני שומעת ברדיו שירים של שנות השישים אני סוגרת, כי ריחות ומוסיקה מעלים בי זכרונות ומועקות. אני חשבתי שאם אסלח לאמי אהיה יותר שלמה ורגועה עם עצמי, ובאמת עם אדם בגיל 85 אי אפשר להתחשבן, כי מה נותר ממנו .....עליבות. אני עכשיו עסוקה המון עם עצמי, איך יהיה בפרישה של בעלי, אך יהיה להיות ביחד כל היום מבלי לעבור חוויות של יום עבודה, ואיך יהיה מבחינה כלכלית, די אני עכשיו עסוקה בעתיד, את העבר אי אפשר לשנות אבל את התחושות שלנו ואת המחשבות שלנו בהחלט אפשר לשנות ולנתב לכוונים אחרים, רק צריך קצת לעבוד על זה.

 

[בלונדילית]

רגערגע ../images/Emo13.gif

יש תהליכים רגשיים שצריך לעבור אותם , אי אפשר למחוק אותם או לטאטא אותם וטוב לשתף. כולנו חיים בהווה אבל עוצרים לרגע להזכר לחשוב ולהרגיש. אני אוהבת מוסיקת אולדיז יש כל יום בצהריים. אני גם אוהבת להזכר בילדותי ונעורי למרות שלא הכל היה נפלא , אבל כל אלו פירורים שבגללם אני מה שאני. הורי עדיין בחיים, וכמו שהם זקנים ככה הם מסכנים, הכעסים שהיו לי עליהם והביקורת על ההתנהגויות שלהם בעבר כבר מזמן התפוגגו , בסופו של עניין הכי קל לי לחמול עליהם . אני לא חושבת שהם כמו שהם בנויים רגשית היו מסוגלים לחיות אחרת , ככה שזה קצת פטליסטי הידיעה הזו שככה הוכתב מראש.

 

[חידון בחרוזים]

פרישה של הבעל

אני נותנת כאן עצה - למרות שלא התבקשתי - מנסיוני האישי, בעלי ממפוטרי התעשיה הצבאית (לפני 10 שנים) כלומר הוא יושב בבית כבר 10 שנים (כשפוטר היה בן 52 וכבר אז לא היה אדם בריא ביותר- סוכרת לחץ דם ...) אני המשכתי לעבוד... כיוון שהוא ישב בבית לאט לאט הוא נכנס לתחום המטבח, בהתחלה רק רוקן בבוקר את המדיח ואחר כך מידי פעם הכין סלט ירקות (חובה אצלנו בכל ארוחת צהריים) לפעמים הכין אורז או פתיתים, וכיוון שעבדתי גם ימי שישי הוא ניקה את הבית. במקום לתת לבעלי הרגשה שהוא - נטל עלי ושהוא "מסתובב לי בין הרגליים ומפריע" - נתתי לו לאט לאט להכנס לעניני הבית והיום הוא בעצם - עקרת בית. היום אחרי 10 שנים הוא נכנס לשגרה הוא מרוקן את המדיח הוא מנקה את הבית ומכין אוכל (אני בעצם מבשלת רק לשישי שבת - כמובן האוכל נשאר למספר ימים נוספים) וכשנגמר מה שהכנתי לשבת - הוא מבשל. אפשר לומר שהחלפנו תפקידים... בימים אלה אני לא עובדת אני יושבת בבית... אני לא חושבת "לנשל" את בעלי מתפקידיו... בעלי ממשיך בסדר היום שבנה לעצמו, אני עצמי קוראת ספרים, סורגת רוקמת עובדת בגינה יושבת ליד המחשב וכו'... אנחנו עושים דברים יחד, למשל התחלנו לעשות הליכות משותפות... אני "משאירה" לו דברים קטנים כדי שיתקן ושיעסיקו אותו ובנוסף כל אחד מאתנו מצא את "התחביבים שלו" שמעסיקים אותו בשעות הפנאי. העצה שאני נותנת היא לשתף את הבעל ולתת לו להשתלב בעבודות הבית גם כדי שלא ירגיש שהוא נטל ושהוא וגם כדי שתהיה לו תעסוקה וגם כדי שאנחנו הנשים נוכל לפנות זמן לתחביבים. חייבים ללמוד לתת מרחב אחד לשני ולא לחשוב שהצד השני - "גוזל" את העיסוקים או מפריע לעיסוקים של בן הזוג- צריך לחשוב על לעשות דברים יחד וגם לחשוב על - חילופי תפקידים, נקיון בישול וכו'... לא הכל חייב להיות כמו שאנחנו רוצים וכמו שאנחנו רגילים... בעלי מנקה את הבית - ויש פינות שהוא פשוט לא מגיע אליהם לא שם לב, במקום לכעוס ולהעיר,,, אני אומרת יפה תודה על מה שהוא עשה ופשוט לוקחת מטלית - לא באופן הפגנתי אלא כבדרך אגב - ומעבירה ניגוב במקומות שהוא פספס.

 

[גלבועא]

כל הכבוד לך

אפשר להתחשבן עם אדם בן 85, ואפשר להתחשבן עם אדם מת לגמרי. "רק צריך קצת לעבוד על זה. " - אפשר על כל דבר לעבוד, השאלה העמוקה היא תמיד מדוע ולמה? לפעמים "סגירת חשבונות" היא הדרך להפוך לשלם. לא תמיד הפשרה והפייסנות היא הדרך היחידה. אפשר גם לעבוד על זה, את יודעת.

 

[ה ר מ י נ ה]

אבי נפטר, במפתיע, לפני 17 שנה.

והאמת היא שאני לא מתעסקת בזה. לאמי הרבה יותר קשה מכיון שהיא נשארה לבד, אבל אני לא הייתי קשורה אליו במיוחד, ובודאי שלא הייתי מעיזה להטיח בפניו את טענותי. (גם אם הייתי מעיזה, התוצאה ידועה לי מראש. הוא לא היה מקבל את דעתי, ואפילו לא מוכן לדון בנושא). גם לגבי אמי אני לא חושבת על הנושא. במשפחתה הנשים מאריכות ימים. קל לי יותר עכשיו כשהיא עברה לדיור מוגן ומאוד מרוצה מן המעבר. אני עזרתי לה, גם לדבריה, לעבור בצורה חלקה, ולקחתי על עצמי את כל נושא האריזה הפרוק וסידור הדירה החדשה. מידי פעם עשיתי נסיונות להעלות דברים שהציקו לי לגבי ילדותי. גם אמי לא מוכנה לשמוע על כך, ובודאי לא לדון או לקבל אחריות. אני השלמתי עם זה, ומחוץ לפורום הזה אני לא דנה או מתעסקת בכך. כמו שאומרת אנפה, יש לי נושאים אחרים לעסוק בהם, ומלבד ההשפעה על האופי שלי (על כך אין לי הרבה השפעה), אני משתדלת לשים את העבר במקומו וללכת קדימה. (אולי בגלל זה, אני אדם אנטי נוסטאלגי, וסיפורים ושירים מן העבר גורמים לי לחררה).

 

[גלבועא]

בל יצטייר הרושם

שכל המשתתפים כאן עסוקים 24/7/365 בענינים האלה. אבל זה הפורום לאוורור הרגשות האלה, לכן הם מוצפים כאן, וכך גם צריך להיות.

 

[אנפה2]

זה בסדר לחלוטין לעורר רגשות, וזה

בהחלט גם בסדר שדרך ההתמודדות תהייה שונה, הרי אנחנו אנשים שונים חושבים אחרת ומתנהגים אחרת, ויש לתת כבוד אחד לשני בדרך שהוא בחר, אני בחרתי לסלוח, זה לא עוון גדול כל כך, כי אם נרחיב את הנושא נגיע לתובנה שמה שאנחנו יודעים וחושבים היום , לא חשבנו באותה צורה אז כשהיינו ילדים או בגיל הנעורים. מי שרוצה לסחוב כעסים עד יומו האחרון וטוב לו עם זה, אז זה גם בסדר, יש המון אפשרויות להתמודד וכל אחד יכול להחליט מה הדרך המתאימה לו.