שאלה של דו קיום.
נתחיל מהבהרה קטנה. אני לא מדבר על דו קיום ערבי ישראלי. הנושא הזה כבר נראה לי נדוש ונטחן לו עד אין קץ בכל המקומות האפשריים. לא הגיעו למסקנות ממשיות או לפעילות נורמאלית גם... הכנסת העבירה את חוק טל. למרות שחשבתי כי הדבר הזה לא אפשרי ולא יכול לקרות. למרות שהייתי בטוח כי אנו שונים ממדינות כמו אירן והפנטיות הדתית שלה. למרות הכל, לא האמנתי שיגיע היום ובו אראה דבר כזה! אני עדיין יושב פה ולא מאמין שהחוק הזה הועבר. למרות שקראתי את זה מיליון פעם לפחות וראיתי את הצילומים ואת החיוכים בלחיצת היד, אני עדיין מוצא את עצמי נדהם מחדש. קשה לי להאמין שאני רושם את זה, אבל אני החלטתי שאני מחזיר את תעודת המילואים שלי. אני הגעתי לארץ הזאת חזרה מארה"ב, לאחר שהיה של ארבע שנים. חזרתי המתוכננת היטב תוכננה מרגע הגיעי לשם. לימודים מתוגברים בבית הספר, קורסים בבית, קורסים במכללה, בית ספר קיץ, הכל על מנת לסיים את התיכון מוקדם יותר. התוכנית עבדה. סיימתי את לימודים כשאני הוקפצתי את כיתה י"א. תיכון בשלוש שנים. חזרתי ארצה לפני כולם (המשפחה) על מנת להתגייס. לא אומר שלא היו קשיים בנושא. לחזור ארצה. חויה טראומטית לכל הדעות. הרבה אנשים שאלו אותי למה לכל הרוחות עשיתי את זה. אני פשוט אמרתי כי אני באתי להתגייס. את השירות שלי התחלתי כמו כולם בגיבושים ודברים כאלה. חלק מהדברים לא הוצעו לי היות ולא גרתי בארץ בתקופת התיכון אז את המידע עלי לא היה להם. בסופו של דבר הגעתי להנדסה קרבית. חלק מהשירות הועבר בסיירת של הנדסה והשאר בגדוד. סיימתי את השירות שלי לאחר שלוש שנים. בחצי שנה האחרונה של השירות שלי הייתי בבית הבראה צבאי היות והקרסול שלי רוסק. הרגשתי טיפה דפוק עם זה שאני משתחרר מהצבא ויש לי פעם בשנה בערך קריעה של חלק מהרצועות באותו קרסול. אבל לא הצטערתי על כך שהגעתי להתגייס. לא הצטערתי על כך שאני החלטתי להשאר ולחיות בארץ. אבל היום? אני כבר לא ממש בטוח. את ההרגשה המבחילה שיש לי ואת הרצון העז להקיא את נשמתי בכל פעם שאני רואה תלמיד ישיבה אני כבר לא טורח להסתיר. לאט לאט מחלחלת בי שינאה עזה לאנשים האלה. לא רק לי כפי הנראה. אני לא יודע מאיזה מקום הם שאבו את הטימטום שלהם אבל אני לא מוכן לקבל את העובדה שהציבה לפנינו הכנסת. אזרח חילוני לא שווה פחות מאזרח דתי! מדוע שאני, אזרח פשוט המשלם את המיסים שדי קורעים אותי, מממן את הלימודים שלי בעצמי, תורם לארגונים כאלה ואחרים, תומך ומחזיק בית, וכמובן הולך למילואים, מדוע שאני אלך למילואים והם לא?!? אני לא יודע מה בדיוק קורה או קרה שם אבל אני לא זוכר מתי הפכנו לבשר תותחים. היום הזה מתחיל להסתמן עבורי כיום עצוב. מחשבות ממשיות יותר על עזיבת הארץ מחשבות בסגנון, מה לעזאזל אני עושה פה ? אני צריך לעבוד למחייתי, לדאוג לפרנסה שלי, לדאוג לשלם את הדמי לימוד, את הארנונה וכמובן בואו לא נשכח את חוק הפיקדון על הבקבוקי שתיה שמשום מה לאחר תלונה מצד המגזר החרדי על כך ואז כמובן שהורידו את החוק על בקבוקי שתי ליטר היות והם קונים אותם!!! אני מניח שבימי התנ"ך וכל הסיפורים על המלחמות שהיו לעם ישראל, אני מניח שגם שם הם לא נלחמו? אז מה? על הנביאים היו חילונים? או שאולי זה עוד פעם פירוש התורה לפי איך שבא להם? אני מצטער אבל כמו שאמר לי אדם חכם, "אם אלוהים באמת כתב והקריא את התורה להם כפי שהם טוענים, אז לעולם לא נוכל להבין את המשמעות שלה". אכן, אם ישות אלוהים בעלת תבונה בלתי נדלת כתבה את זה, אז מי אנחנו שנפרש את זה? המצב האחרון גורם לקרע מתהווה והולך. לא יעבור עוד זמן רב לפני שאני אעבור ליד תלמיד ישיבה ברחוב וכבר לא אוכל שלא לסנן לעברו "שתמות". תודה לממשלתי ולמדינתי שהביאני עד הלום!
נתחיל מהבהרה קטנה. אני לא מדבר על דו קיום ערבי ישראלי. הנושא הזה כבר נראה לי נדוש ונטחן לו עד אין קץ בכל המקומות האפשריים. לא הגיעו למסקנות ממשיות או לפעילות נורמאלית גם... הכנסת העבירה את חוק טל. למרות שחשבתי כי הדבר הזה לא אפשרי ולא יכול לקרות. למרות שהייתי בטוח כי אנו שונים ממדינות כמו אירן והפנטיות הדתית שלה. למרות הכל, לא האמנתי שיגיע היום ובו אראה דבר כזה! אני עדיין יושב פה ולא מאמין שהחוק הזה הועבר. למרות שקראתי את זה מיליון פעם לפחות וראיתי את הצילומים ואת החיוכים בלחיצת היד, אני עדיין מוצא את עצמי נדהם מחדש. קשה לי להאמין שאני רושם את זה, אבל אני החלטתי שאני מחזיר את תעודת המילואים שלי. אני הגעתי לארץ הזאת חזרה מארה"ב, לאחר שהיה של ארבע שנים. חזרתי המתוכננת היטב תוכננה מרגע הגיעי לשם. לימודים מתוגברים בבית הספר, קורסים בבית, קורסים במכללה, בית ספר קיץ, הכל על מנת לסיים את התיכון מוקדם יותר. התוכנית עבדה. סיימתי את לימודים כשאני הוקפצתי את כיתה י"א. תיכון בשלוש שנים. חזרתי ארצה לפני כולם (המשפחה) על מנת להתגייס. לא אומר שלא היו קשיים בנושא. לחזור ארצה. חויה טראומטית לכל הדעות. הרבה אנשים שאלו אותי למה לכל הרוחות עשיתי את זה. אני פשוט אמרתי כי אני באתי להתגייס. את השירות שלי התחלתי כמו כולם בגיבושים ודברים כאלה. חלק מהדברים לא הוצעו לי היות ולא גרתי בארץ בתקופת התיכון אז את המידע עלי לא היה להם. בסופו של דבר הגעתי להנדסה קרבית. חלק מהשירות הועבר בסיירת של הנדסה והשאר בגדוד. סיימתי את השירות שלי לאחר שלוש שנים. בחצי שנה האחרונה של השירות שלי הייתי בבית הבראה צבאי היות והקרסול שלי רוסק. הרגשתי טיפה דפוק עם זה שאני משתחרר מהצבא ויש לי פעם בשנה בערך קריעה של חלק מהרצועות באותו קרסול. אבל לא הצטערתי על כך שהגעתי להתגייס. לא הצטערתי על כך שאני החלטתי להשאר ולחיות בארץ. אבל היום? אני כבר לא ממש בטוח. את ההרגשה המבחילה שיש לי ואת הרצון העז להקיא את נשמתי בכל פעם שאני רואה תלמיד ישיבה אני כבר לא טורח להסתיר. לאט לאט מחלחלת בי שינאה עזה לאנשים האלה. לא רק לי כפי הנראה. אני לא יודע מאיזה מקום הם שאבו את הטימטום שלהם אבל אני לא מוכן לקבל את העובדה שהציבה לפנינו הכנסת. אזרח חילוני לא שווה פחות מאזרח דתי! מדוע שאני, אזרח פשוט המשלם את המיסים שדי קורעים אותי, מממן את הלימודים שלי בעצמי, תורם לארגונים כאלה ואחרים, תומך ומחזיק בית, וכמובן הולך למילואים, מדוע שאני אלך למילואים והם לא?!? אני לא יודע מה בדיוק קורה או קרה שם אבל אני לא זוכר מתי הפכנו לבשר תותחים. היום הזה מתחיל להסתמן עבורי כיום עצוב. מחשבות ממשיות יותר על עזיבת הארץ מחשבות בסגנון, מה לעזאזל אני עושה פה ? אני צריך לעבוד למחייתי, לדאוג לפרנסה שלי, לדאוג לשלם את הדמי לימוד, את הארנונה וכמובן בואו לא נשכח את חוק הפיקדון על הבקבוקי שתיה שמשום מה לאחר תלונה מצד המגזר החרדי על כך ואז כמובן שהורידו את החוק על בקבוקי שתי ליטר היות והם קונים אותם!!! אני מניח שבימי התנ"ך וכל הסיפורים על המלחמות שהיו לעם ישראל, אני מניח שגם שם הם לא נלחמו? אז מה? על הנביאים היו חילונים? או שאולי זה עוד פעם פירוש התורה לפי איך שבא להם? אני מצטער אבל כמו שאמר לי אדם חכם, "אם אלוהים באמת כתב והקריא את התורה להם כפי שהם טוענים, אז לעולם לא נוכל להבין את המשמעות שלה". אכן, אם ישות אלוהים בעלת תבונה בלתי נדלת כתבה את זה, אז מי אנחנו שנפרש את זה? המצב האחרון גורם לקרע מתהווה והולך. לא יעבור עוד זמן רב לפני שאני אעבור ליד תלמיד ישיבה ברחוב וכבר לא אוכל שלא לסנן לעברו "שתמות". תודה לממשלתי ולמדינתי שהביאני עד הלום!