שאלה קשה (ארוך)
עומר בכתה ג´. בזמן האחרון הוא חולה הרבה. טוב, לא ממש "חולה". הוא קם בבוקר ואומר שהוא לא מרגיש טוב ורוצה להשאר בבית, או שהוא מתקשר אלי מבית הספר באמצע היום ואומר שיש לו בחילה ושאני אבוא לקחת אותו. בשבועיים - שלושה האחרונים זה קרה מספר פעמים, ומיום שישי לא היה יום שזה לא קרה (כולל היום). ביום שישי היינו אצל הרופא, שבדק אותו ולא מצא שום בעיה פיזית. האמת היא, שאני גם לא חושבת שהבעיה היא פיזית, משום שכאשר הוא נמצא בבית (או בחוג או אצל חברים או ברחוב) הוא מרגיש מצויין. רק בבית הספר (או כשצריך ללכת לשם) הוא חולה. אני רוצה לומר משהו כללי. אני לא אמא שמכריחה ללכת לבית הספר. אמרתי לעומר כמה וכמה פעמים, שאם הוא לא רוצה ללכת, שיגיד שהוא לא רוצה. שלא יתחלה, משום שאני סתם דואגת. אם הוא קם פעם בכמה חודשים בבוקר ואומר שאין לו חשק היום ללכת לבית הספר, אין לי בעיה לתת לו להשאר בבית. הוא לא זקוק לתרוצים בשביל זה. אני בטוחה שהוא באמת לא מרגיש טוב פיזית (ביום ראשון הוא גם הקיא בבית הספר, כך שאני בטוחה שזה לא שהוא סתם אומר שהוא לא מרגיש טוב). גם אמרתי לו את זה. אני מאמינה לך שאתה מרגיש לא טוב, אבל אני חושבת שהבעיה היא לא מחלה שיש לך בגוף, אלא משהו שלא בסדר וזה מציק לך, ומתבטא בצורת הרגשה לא טובה. ניסיתי לשאול אותו באופן כללי אם משהו לא בסדר, והוא טוען שהכל בסדר. ניסיתי, למרות שאני לא אוהבת להכניס לו רעיונות לראש, לשאול אותו דברים ספציפיים - מישהו מרביץ לך? מישהו מאיים עליך? מישהו מכריח אותך או מבקש ממך לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות? מישהו עושה לך משהו שלא נעים לך? מישהו מהילדים? מהמורים? מהעובדים של בית הספר? מבוגר אחר? על הכל הוא עונה בשלילה. אמרתי לו, שאני יותר חזקה מילדים או ממבוגרים שמציקים לו. שאם יש בעיה, גם אם היא נראית לו מאד גדולה, הוא צריך לספר לי, כי אני יכולה לעזור לו. אבל הוא מתעקש שאין שום בעיה. אני לא חושבת שזה קשור למחנכת שלו, ראשית משום שהוא אוהב אותה, ושנית משום שראיתי שכאשר חסר לו ציוד היא מתקשרת אלי מאד בנעימות ובעדינות לבקש שאעזור לו לסדר את הילקוט (ולא כועסת עליו או מענישה אותו), כאשר חסרים לו שעורי בית היא רושמת לו בצד "נא להשלים" (ושוב לא כועסת או מענישה). אני ביקשתי את רשותו לשתף אותה בסיפור הזה, כדי לראות אם היא יכולה לשפוך אור על העניין הזה מזוית שאני לא רואה, והוא הסכים (אני אשוחח איתה הערב). יש לו חברים בכתה. לא המון, אבל 4 או 5 ילדים, שזה בהחלט כמות חברים סבירה, שאפשר להסתדר איתה (כלומר, אם חבר חולה או לא מגיע לבית הספר, או ברוגז איתך, עדיין יש לך אלטרנטיבות). שי ואני חשבנו, שאולי זה קשור לבית ולא לבית הספר, וזה פשוט יוצא בבית הספר משום שהוא לא רוצה להוציא את זה ישירות כלפינו. החלטנו שפעם בשבוע אחד מאיתנו יבלה רק עם עומר את אחר הצהרים. אבל עם יד על הלב - אני לא חושבת שזו הבעיה. לפני כחודשיים הצעתי לו (בעקבות בקשה שלו לא ללכת לבית הספר יומיים רצוף) להעביר אותו לבית ספר אחר, לחפש יחד איתו מקום שבו הוא חושב שיהיה לו טוב ולהעביר אותו לשם. הוא סרב. הוא אומר שהוא לא רוצה להפרד מהחברים. היום הוא שוב קם בבוקר ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אני ניסיתי לשכנע אותו ללכת בכל זאת לבית הספר. אמרתי לו, שאני יודעת שהוא לא מרגיש טוב, אבל אם הוא ישאר בבית הבעיה לא תפתר - אנחנו צריכים למצוא את הסיבה שגורמת לו להרגשה הזו, ולפתור אותה. בסופו של דבר הוא נשאר בבית עם אורי והמטפלת. המטפלת של אורי היתה גם המטפלת של עומר כשהוא היה תינוק. היא מאד אוהבת אותו, והיא אמרה שהיא תנסה לשוחח איתו במשך היום, אולי לה הוא יספר משהו שהוא לא סיפר לי. הוא ילד מאד נבון ורגיש, ואני די אובדת עצות בסיפור הזה. מצד אחד אני מרגישה שזה לא לעניין להשאיר אותו כל פעם בבית. מצד שני, אני לא רוצה לכפות עליו להיות במקום שגורם לו הרגשה רעה. אבל בשורה התחתונה, אני מרגישה שאני חייבת למצוא את המקור לזה, כי אחרת זה לא יפתר.
עומר בכתה ג´. בזמן האחרון הוא חולה הרבה. טוב, לא ממש "חולה". הוא קם בבוקר ואומר שהוא לא מרגיש טוב ורוצה להשאר בבית, או שהוא מתקשר אלי מבית הספר באמצע היום ואומר שיש לו בחילה ושאני אבוא לקחת אותו. בשבועיים - שלושה האחרונים זה קרה מספר פעמים, ומיום שישי לא היה יום שזה לא קרה (כולל היום). ביום שישי היינו אצל הרופא, שבדק אותו ולא מצא שום בעיה פיזית. האמת היא, שאני גם לא חושבת שהבעיה היא פיזית, משום שכאשר הוא נמצא בבית (או בחוג או אצל חברים או ברחוב) הוא מרגיש מצויין. רק בבית הספר (או כשצריך ללכת לשם) הוא חולה. אני רוצה לומר משהו כללי. אני לא אמא שמכריחה ללכת לבית הספר. אמרתי לעומר כמה וכמה פעמים, שאם הוא לא רוצה ללכת, שיגיד שהוא לא רוצה. שלא יתחלה, משום שאני סתם דואגת. אם הוא קם פעם בכמה חודשים בבוקר ואומר שאין לו חשק היום ללכת לבית הספר, אין לי בעיה לתת לו להשאר בבית. הוא לא זקוק לתרוצים בשביל זה. אני בטוחה שהוא באמת לא מרגיש טוב פיזית (ביום ראשון הוא גם הקיא בבית הספר, כך שאני בטוחה שזה לא שהוא סתם אומר שהוא לא מרגיש טוב). גם אמרתי לו את זה. אני מאמינה לך שאתה מרגיש לא טוב, אבל אני חושבת שהבעיה היא לא מחלה שיש לך בגוף, אלא משהו שלא בסדר וזה מציק לך, ומתבטא בצורת הרגשה לא טובה. ניסיתי לשאול אותו באופן כללי אם משהו לא בסדר, והוא טוען שהכל בסדר. ניסיתי, למרות שאני לא אוהבת להכניס לו רעיונות לראש, לשאול אותו דברים ספציפיים - מישהו מרביץ לך? מישהו מאיים עליך? מישהו מכריח אותך או מבקש ממך לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות? מישהו עושה לך משהו שלא נעים לך? מישהו מהילדים? מהמורים? מהעובדים של בית הספר? מבוגר אחר? על הכל הוא עונה בשלילה. אמרתי לו, שאני יותר חזקה מילדים או ממבוגרים שמציקים לו. שאם יש בעיה, גם אם היא נראית לו מאד גדולה, הוא צריך לספר לי, כי אני יכולה לעזור לו. אבל הוא מתעקש שאין שום בעיה. אני לא חושבת שזה קשור למחנכת שלו, ראשית משום שהוא אוהב אותה, ושנית משום שראיתי שכאשר חסר לו ציוד היא מתקשרת אלי מאד בנעימות ובעדינות לבקש שאעזור לו לסדר את הילקוט (ולא כועסת עליו או מענישה אותו), כאשר חסרים לו שעורי בית היא רושמת לו בצד "נא להשלים" (ושוב לא כועסת או מענישה). אני ביקשתי את רשותו לשתף אותה בסיפור הזה, כדי לראות אם היא יכולה לשפוך אור על העניין הזה מזוית שאני לא רואה, והוא הסכים (אני אשוחח איתה הערב). יש לו חברים בכתה. לא המון, אבל 4 או 5 ילדים, שזה בהחלט כמות חברים סבירה, שאפשר להסתדר איתה (כלומר, אם חבר חולה או לא מגיע לבית הספר, או ברוגז איתך, עדיין יש לך אלטרנטיבות). שי ואני חשבנו, שאולי זה קשור לבית ולא לבית הספר, וזה פשוט יוצא בבית הספר משום שהוא לא רוצה להוציא את זה ישירות כלפינו. החלטנו שפעם בשבוע אחד מאיתנו יבלה רק עם עומר את אחר הצהרים. אבל עם יד על הלב - אני לא חושבת שזו הבעיה. לפני כחודשיים הצעתי לו (בעקבות בקשה שלו לא ללכת לבית הספר יומיים רצוף) להעביר אותו לבית ספר אחר, לחפש יחד איתו מקום שבו הוא חושב שיהיה לו טוב ולהעביר אותו לשם. הוא סרב. הוא אומר שהוא לא רוצה להפרד מהחברים. היום הוא שוב קם בבוקר ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אני ניסיתי לשכנע אותו ללכת בכל זאת לבית הספר. אמרתי לו, שאני יודעת שהוא לא מרגיש טוב, אבל אם הוא ישאר בבית הבעיה לא תפתר - אנחנו צריכים למצוא את הסיבה שגורמת לו להרגשה הזו, ולפתור אותה. בסופו של דבר הוא נשאר בבית עם אורי והמטפלת. המטפלת של אורי היתה גם המטפלת של עומר כשהוא היה תינוק. היא מאד אוהבת אותו, והיא אמרה שהיא תנסה לשוחח איתו במשך היום, אולי לה הוא יספר משהו שהוא לא סיפר לי. הוא ילד מאד נבון ורגיש, ואני די אובדת עצות בסיפור הזה. מצד אחד אני מרגישה שזה לא לעניין להשאיר אותו כל פעם בבית. מצד שני, אני לא רוצה לכפות עליו להיות במקום שגורם לו הרגשה רעה. אבל בשורה התחתונה, אני מרגישה שאני חייבת למצוא את המקור לזה, כי אחרת זה לא יפתר.
