שאלה קצת אישית

[perach75]

שאלה קצת אישית

מאז שאמי נפטרה לפני ארבע וחצי שנים הפכתי להיפוכונדרית ממש. כל מיחוש הוא כבר בעיני בדרך למוות. רציתי לדעת אם לעוד בנות זה קורה.

 

[אדומה2]

כן!!!!!!

אוף, זה קטע מטורף כבר. בשנה האחרונה, אחרי שאבא שלי נפטר, כל המערכות בגוף שלי פיתחו משהו, אבל ממש כמעט כל מערכת!! ולאחרונה, כל כאב ראש הוא גידול, כל נקודת חן היא מלנומה, כל שפעת היא SARS... זה כבר מתחיל להיות מגוחך. אני מנסה לא להשתולל עם זה יותר מדי, ומצאתי שאם אני צוחקת על עצמי, בין אם לבד ובין אם עם חברים, הסיפור הזה קצת נרגע.

 

[perach75]

גם אני כזו

ומאז באמת יש לי יותר מיחושים ובעיות קטנות ומרגיזות, כנראה שחלק מהן בגלל הפחד הזה. טוב שאנחנו יודעות לצחוק על עצמנו, למרות שבתוך בתוכנו אני בטוחה שזה לא מצחיק בכלל

 

[אמאל4]

אחות שלי כזו היא בטוחה שמכל כאב

ראש היר הולכת למות. אני ממש לא.

 

[הוקוס פוקוס1]

גם אני הפכתי לכזו ../images/Emo5.gif

 

[shtuty]

כן, אבל

אני יותר בסרטים שמי שקרוב אליי הולך למות, ופחות אני...

 

[אמאל4]

גם אצלי זו חרדה בילתי פוסקת

ליקרים לי!

 

[shtuty]

קרה לך

שאחרי שאמא שלך נפטרה, הרגשת שיש לך קרמה רעה על האנשים סביבך, שכולם מתים? כי בשנה וחצי האחרונות מתו הרבה אנשים שיש להם קשר קרוב אליי, או לבני/ות הגרעין שלי, ולפעמים אני חושבת שזה בגללי, מין הילה שחורה שהורגת את כולם.... זה ממש דפוק אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה (ומהסרטים שכולם בדרך למות סביבי)

 

[אמאל4]

לא זה לא קרה לי ואני בטוחה שזה רק

מקרה גם אצלך. מאחר וחווית מוות של מישהו קרוב נעשית מודעת יותר לאפשרות שזה קיים ולכן זה נראה לך כך.

 

[shtuty]

בגדול

את מאוד צודקת, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין איך אני אמורה להתמודד עם כל- כך הרבה מוות? לפעמים אני פשוט לא יודעת ממש מה לעשות עם זה....

 

[אמאל4]

לנסות לא להתעסק בזב כ"כ למל את

השיגרה בחיים ובדברים הטובים שבחיים.

 

[shtuty]

כן

אבל לפעמים יש גלי דיכאון...

 

[אמאל4]

ללמוד לשחות ...בין הגלים

לחתור מעל הגל, או... למצא לך גלשן...מצוף שיקח אותך מעל הגל הזה,וזה יכול להיות כל דבר... חבר/ה סרט טוב,שיר,ספר טיול לבד או עם שותף אאפילו ככה סתם על חוף הים... לצוף מעל הגל הזה. ולא לחכות לגל הבא שיבא להכות לנסות להתעסק במים הרדדוים והשקטים.

 

[MIF2004]

אז ככה

אצלי זה בתקופות, יש תקופות שאני מכחישה כל אפשרות שאי פעם יקרה משהו לגוף שלי, ויש תקופות שאני היסטרית, היפוכונדרית, ממש כמו שאת מתארת ואז כל דבר קטן נראה לי אינדיקציה לסרטן או מחלות בסגנון זה. אין ספק שלאבד את אמא גורם לנו לפחד גם פחד מוות מהמוות של עצמנו... הלוואי והיו לי עיצות מעשיות, בגדול אני מנסה כל פעם לאזן את עצמי, לא להזניח בדיקות רפואיות בתקופות האדישות שלי, ממש מכריחה את עצמי להיזכר שאני כן צריכה לדאוג לגוף שלי, ומנגד, בתקופות של לחץ גם להזכיר לעצמי שיש גם כאבי ראש סתם, כאבי בטן סתם, ולא מתים מכל דבר. בסופו של דבר זו עבודה עצמית בנסיון להגיע לאיזשהו איזון שפוי....