שאלה קטנטנה

light angel

New member
שאלה קטנטנה

קודם כל עלי להודות לכם על כל העזרה- אתם הפורום הכי תומך ועוזר שאני מכירה. ממש מתאמצים לעזור. תודה!
עכשיו יש לי שאלה ממש קטנה: אתם מכירים אולי משוררות שחוו אבדן גדול בחייהן? (אלמנות, למשל). אני יוצאת מנקודת הנחה שמשוררת שחווה אבדן תכתוב על זה בכמה משיריה, כדי לפרוק את הכאב או משהו כזה. תודה תודה תודה שוב על כל העזרה. אוהבת, אורלי
 

גרי רשף

New member
לא אבל..

רחל ולאה גולדברג לא התחתנו ולא ילדו. אני משער שזה לא כאב של אובדן, אך עדיין כאב. אינני בקי בביוגרפיות של משוררת אבל יש לי הרגשה שהיו עוד משוררות כאלו ואני תוהה אם זה במקרה או לא. נתן יונתן אינו משוררת אלא משורר, בנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור, והוא כתב עליו.
 
לא התחתנו ולא ילדו ../images/Emo20.gif

כך גם יונה וולך (אם כי היו לה תקופות של חיים בזוג), וכך גם אמילי דיקנסון האמריקנית הנפלאה. וגם לדעתי זה לא בדיוק אבדן.
 

shellyland

New member
דוקא ללאה גולדברג

יש שירים הרבה יותר שווים בנושא האובדן לאחרת. יש לה סדרה שלמה של שירי "האחרת". אחד מהידועים שבהם הוא זה שפותח במילים "העליבני וילך. לו לא אכפת / אם נוגה אני או בודדה הערב" אני לא זוכרת מה ההמשך, אבל יש שם משהו על זה שכבר פתר לבו ויום המחרת ישבע אמונים אל האחרת או משהו כזה. ושורת הסיום המצמררת (אותי לפחות), אחרי שהיא מסתכלת במראה ורואה כמה היא לא יפה: "רק עתה אבין מדוע הוא אמר 'לי לא טוב איתך'".
 
זלמן שז"ר, לא זלמן שניאור ../images/Emo20.gif

ומכל מקום, נדמה לי שרחל בלובשטיין הייתה מאוהבת באהבה, ולא בגבר מסויים. מכיוון שעבדה בעיתון "דבר" בשנות העשרים, נפוצים סיפורים על אהבות שלה לגדולי הדור (זלמן שז"ר, ברל כצנלסון), אבל אני לא בטוח שיש לזה בסיס.
 

shellyland

New member
אגי משעול, נדמה לי,

כותבת הרבה על מות אימה. ליונה וולך היתה הפלה ויש לה כמה שירים בנושא, המופלא שבהם הוא "אבשלום" (אני רוצה להזכר שוב באבשלום / ששיערותיו נתפסו ברחמי / ולא יצא לי לגמור / את אבשלום בני...). לשֵז יש ספר שלם בשם "ריקוד המשוגעת" בו היא עוסקת בחוויותיה כשורדת גילוי עריות (שזה גם סוג של אבדן). ספר לא קל מבחינת התכנים אבל מעולה מבחינת רמת השירה. תרצה אתר כותבת שירים רבים על מותו של אביה, נתן אלתרמן. המוכר בהם הוא "שיר לערב חג" (כבר ערב, האופק אדום וידע / אתה בודאי לא יודע/ אתה בודאי לא שומע / שהערב, ערב חג...) יש עוד מישהי שכותבת על מות אביה, אני לא זוכרת מי זאת. יכול להיות שמיה בז'רנו או שרון הס. אני אחפש לך כשאהיה בבית. אני חייבת לתקן לך הנחת יסוד אחת קטנה: משוררים לא כותבים בשביל לפרוק את הכאב. שירה אינה תחליף לתהליך טיפולי. הם כותים על הכאב, או את הכאב, אבל לא בשביל לטפל בו אלא בשביל לכתוב אותו. "לומר זאת אחרת קשה, אם לא בלתי אפשרי."
אני ממליצה לך לקרוא את שירו של נתן זך "השיר הנכון" ו"כשבדידות אינה פחד" בשביל להבין למה אני מתכוונת (או שעידן תקליד לך את זה מהספר החדש שלה).
 
לגבי שֵז

עקבתי בשעתו אחרי חילופי הדברים וחילופי הגרסאות בינה לבין בני משפחתה על גבי התקשורת ההמונית, הרושם המאוד ברור שלי היה שהיא לא כואבת שום אובדן במשמעות שנשאלה כאן, אלא זקוקה לטיפול במובן הפסיכיאטרי של המילה. אני לא בטוח שמשוררים כותבים דוקא "את" הכאב, להתרשמותי מספר אופני הכתיבה כמספר הכותבים, ויש ביניהם הכותבים על מנת לפרוק או לטפל בכאב. פנחס שדה הגדיר פעם את כתיבתו כמיועדת לחוות את כוחה המצרף והמזכך של האמת, ובמקום אחר הוא מדבר על המשורר האוסף את ענבי החיים על מנת לסחוט מהם את יין האלוהות, ק. צטניק כתב את הזועה לדבריו על מנת להקים גלעד של מלים, יש עוד רבים אחרים, איש איש וכאבו, איש איש ואופן הביטוי שלו.
 

shellyland

New member
קראת את השירים או את הכתבות?

אני לא רוצה להתייחס לרכילויות המרושעות סביב הסיפור, רק למה שיש לנו מבחינה פואטית. שיריה עוסקים במה שהיא מעידה עליו כחוויה אישית אותה היא מצליחה להעביר בצורה ברורה ומרגשת. הטיפול שהיא צריכה או לא צריכה לעבור איננו רלוונטי לדיון. גם יונה וולך, דליה רביקוביץ' ומשוררות רבות אחרות היו יכולות לפרנס הרבה פסיכולוגים. שלא לומר דוד אבידן, שאני הייתי מקימה מחלקה שלמה באברבנל על שמו. לא בזה דברים אמורים. קרא את השירים. אבדן הילדות, אבדן התמימות, אבדן המשפחה, אבדן הבתולין - כל אלה חוויות של אבדן שעולות משיריה של שז בצורה חדה ומשכנעת. לגבי החלק השני - אני לא חולקת איתך על העובדות, רק על המסקנה. נכון, יש אנשים שכותבים כחלק מעבודה תרפויטית, אבל "שירה" אינה תהליך תרפויטי גם אם היא נולדת מתוך אחד כזה וגם אם היא משקפת אחד כזה. אלתרמן כותב לשירה: "אלוהי ציווני שאת לעולליך מעניי הרב שקדים וצימוקים". כלומר - מתוך הכאב שלי אני מפיק את תמציתיות הטוב. משהו מאוד דומה למה שפנחס שדה אמר. הרעיון הזה מופיע הרבה גם אצל משוררים אחרים. רובם (לא אומר כולם, כי בטוח יש אחדים שאינם מוכרים לי) מתארים את הכתיבה כַכֹח להפיק טוב מן הרע ולא ככח טיפולי. אני לא מזלזלת לרגע בכוחה המרפא של כתיבה, אבל אני חוזרת וטוענת שכתיבה מסוג זה איננה בהכרח "שירה" גם אם היא בנויה כשיר. אסתכן בלהיות פלצנית ומתנשאת כשאומר שלגבי, שני שיריו של נתן זך שהזכרתי שתארים באופן מובהק את המצב התודעתי שלי בשירה (לא, חלילה, שאני מעמידה את עצמי בסמוך אליו ולו לרגע!). "השיר הנכון", מנסיוני, מדבר רק כאשר הרגש דועך, לא כשהוא בטיפול, למרות שהרבה מאוד שירים "לא נכונים" עוזרים מאוד לטיפול ומקרבים את התהוותו של "השיר הנכון".
 

איתמר ש

New member
אמממ..

שני השירים יפים מאוד, אבל לא הבנתי מן ההקשר בלבד מי כתב אותם.
 

shellyland

New member
אוי, סליחה ../images/Emo4.gif

חשבתי שזה ברור מאליו: נתן זך. אאל"ט שניהם מתוך הקובץ "כל החלב והדבש". אם אני כן טועה, יובלי כבר יבוא ויתקן לי. הזעקתי אותו כדי שתוכלו לקרוא את דבריו של משורר אמיתי בנושא.
 

shellyland

New member
והנה "השיר הנכון"

כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר. עד אז דיבר הרגש, השיר האחר. עכשיו הגיע הזמן לשיר הנכון לדבר. כשאדם עייף, הוא חושב על המחרת. יש כח, הרבה כח במחשבתו. יש אומץ. הרבה אומץ. מעניין: אומץ נחרת במחשבתו יותר מזכרון אימי המחרת. אז הוא ידידותי ויש גם אומץ בידידותו. אז אינו ירא. את המילים שאמר אינו מבקש לבטל, אף כי הן אויר. את המעשה ששבר אלפי פעמים אינו רוצה עוד לשבור כי הוא, הוא יודע, שביר. יש בו חמלה מדודה אבל הוא דיקני: אין הוא מעביר בנקל דימויים מצערו אל שאינו צערו. יש בו רצון קשה לשמוע. אם בעברית להקשיב פרושו יותר מלשמוע, כי אז להקשיב. כדי לא לפגוע בדבר היחיד שניתן לו: היכולת לשמוע. כעת גם דמו לא ירהיב לפגוע בדבר היחיד שניתן לו - לפעמים, כמו מגבוה - לשמוע. (נ. זך, כל החלב והדבש)
 
לגבי שז

הערתי את אשר הערתי לא בנוגע לשירה שלה (ההבנה שלי בניתוח שירה מתחרה ביכולת שלי באיטלקית) הגם שקראתי אחדים משיריה ונפעמתי מעומק הכאב המובע בהם, התייחסתי רק למונח "אובדן" בניגוד ל"תחושת אובדן". השירה שלה נושאת תחושות של אובדן, ובראיונות איתה היא גם הצביעה על חוויות מזעזעות של אובדן שלטענתה העבירו אותה הוריה, ולהתרשמותי לא היה להם ייצוג של ממש במציאות. רק זאת.
 
למעלה