קראת את השירים או את הכתבות?
אני לא רוצה להתייחס לרכילויות המרושעות סביב הסיפור, רק למה שיש לנו מבחינה פואטית. שיריה עוסקים במה שהיא מעידה עליו כחוויה אישית אותה היא מצליחה להעביר בצורה ברורה ומרגשת. הטיפול שהיא צריכה או לא צריכה לעבור איננו רלוונטי לדיון. גם יונה וולך, דליה רביקוביץ' ומשוררות רבות אחרות היו יכולות לפרנס הרבה פסיכולוגים. שלא לומר דוד אבידן, שאני הייתי מקימה מחלקה שלמה באברבנל על שמו. לא בזה דברים אמורים. קרא את השירים. אבדן הילדות, אבדן התמימות, אבדן המשפחה, אבדן הבתולין - כל אלה חוויות של אבדן שעולות משיריה של שז בצורה חדה ומשכנעת. לגבי החלק השני - אני לא חולקת איתך על העובדות, רק על המסקנה. נכון, יש אנשים שכותבים כחלק מעבודה תרפויטית, אבל "שירה" אינה תהליך תרפויטי גם אם היא נולדת מתוך אחד כזה וגם אם היא משקפת אחד כזה. אלתרמן כותב לשירה: "אלוהי ציווני שאת לעולליך מעניי הרב שקדים וצימוקים". כלומר - מתוך הכאב שלי אני מפיק את תמציתיות הטוב. משהו מאוד דומה למה שפנחס שדה אמר. הרעיון הזה מופיע הרבה גם אצל משוררים אחרים. רובם (לא אומר כולם, כי בטוח יש אחדים שאינם מוכרים לי) מתארים את הכתיבה כַכֹח להפיק טוב מן הרע ולא ככח טיפולי. אני לא מזלזלת לרגע בכוחה המרפא של כתיבה, אבל אני חוזרת וטוענת שכתיבה מסוג זה איננה בהכרח "שירה" גם אם היא בנויה כשיר. אסתכן בלהיות פלצנית ומתנשאת כשאומר שלגבי, שני שיריו של נתן זך שהזכרתי שתארים באופן מובהק את המצב התודעתי שלי בשירה (לא, חלילה, שאני מעמידה את עצמי בסמוך אליו ולו לרגע!). "השיר הנכון", מנסיוני, מדבר רק כאשר הרגש דועך, לא כשהוא בטיפול, למרות שהרבה מאוד שירים "לא נכונים" עוזרים מאוד לטיפול ומקרבים את התהוותו של "השיר הנכון".