משה רבינו העביר לנו תורה כתובה
על קלף שאותה הוריד משמים. זו הנקרית תורה שבכתב. העתקים מדוייקים ממנה נמצאים בארון הקודש שבכל בית כנסת. ספר זה נקרא ספר התורה. במקביל הוא הוריד לנו מסיני תורה שבעל פה. היינו זו שהוא למד מפי הגבורה. מפי הקב"ה בעצמו. תורה זו נלמדה אך לא נכתבה. היא זו שנמסרה ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים ומזקנים לנביאים ומנביאים לאנשי כנסת הגדולה. בשלהי זמן בית המקדש השני. חששו גדולי הדור הנקראית תנאים, לבל תשתכת תורה מישראל, ולכן היה זה רבי יהודה הנשיא שכתב את המשנה. הכלולה מששה סדרים, סדר זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. כל סדר מדבר על נושאים אחרים. במשנה נרשמו דברי התנאים כפי שקיבלום מרבותיהם ונמסרה להם איש מפי איש, ומחלוקות ביניהם לגבי מציאויות שונות. דור שאחרי התנאים היה האמוראים. לאחר שהושלמה כתיבת המשנה, באו הם ולמדו את המשנה ועל דברי המשנה נכתבו דבריהם, וזו הקרויה תלמוד. האמוראים יושבי ארץ ישראל שהיתה נקראת אז 'מערבא' כתבו את התלמוד הירושלמי. ואילו חבריהם אמוראי בבל כתבו את התלמוד הבבלי. שני הלמודים מקבילים, שהרי אלו ואלו נכתבו על המשנה ולפי אותו סדר. ה'גמרא' זה התלמוד. גמרא בארמית היינו 'לימוד'. ומיכיון שבבבל דיברו בשפה הארמית, כינו את התלמוד 'גמרא'. ולכן התלמוד הבבלי נקרא גמרא. לא כן התלמוד הירושלמי נשאר תלמוד, שהרי במערבא לא דיברו בארמית. וכן התלמוד הבבלי בד"כ כולו ארמית, לעומת התלמוד הירושלמי בלשון הקודש.
