סבל זה עניין סובייקטיבי
רונן סובל מהאוטיזם. את נהנית ממנו. אין דרך אחת נכונה. זה עניין של עוד דברים חוץ מהאוטיזם, מזל, למשל, אך גם תכונות אחרות: פסימיות, אהבת אדם, כל אלה לא קשורים לאוטיזם. יכולים לבוא עם ובלי. אני למשל, כבדת שמיעה. מציעים לי שוב ושוב מכשיר שמיעה (רופאים). טענתי הקבועה היא שהעולם בווליום גבוה יותר - יהיה פשוט בלתי נסבל עבורי. הווליום הנוכחי הוא המקסימום האפשרי בשביל הרגישות שלי, והיא לא קשורה (הרגישות) לכבדות השמיעה. היא באה לחוד. ולכן - אני כבדת שמיעה ולא סובלת מזה. למעשה, אני כבדת שמיעה ונהנית מכך מאוד. מתאים לי לגמרי. אם הייתי צריכה לשמוע הכל יותר חזק נדמה לי שלא הייתי יוצאת מהבית. ולכן אני בכלל לא מבינה על מה הוויכוח. רונן סובל. מרגיש שבקונסטלציה המורכבת שהיא חייו (ולא חייך) האוטיזם שלו הוא לקות, פגם, גורם מפריע. זו זכותו. עבור בני הקטן בן הארבע האוטיזם הוא לא כזה, פשוט כי כיום בני ילד מאושר, עם חיוך תמידי ומצב רוח מקסים. זה אומר משהו כללי על אוטיזם? לא, זה רק אומר משהו עליו, וגם המשהו הזה מוגבל לגיל ולתקופה הנוכחית. אולי יהיה זמן ומקום בהם האוטיזם שלו ייהפך (עבורו) ללקות. היה לי שיעור אחד באוניברסיטה בו השמיעה שלי היתה לקות. המורה דיבר נורא חלש וקשה היה לקרוא שפתיו כי היה לו פגם בדיבור. למשך שעתיים שבועיות השמיעה שלי נהפכה מקרש הצלה ללקות, מסיבות שקשורות לשילוב ביני לבין הסביבה. אני מביאה בחשבון שמתישהו, אולי, ויש לקוות שלא לאורך זמן, גם האוטיזם של בני יהיה עבורו לקות. בכלל לא רואה בזה משהו כל כך נורא. כשזה יקרה, עדיף להכיר בזה מאשר להכחיש. זו התמודדות. לדעתי רונן מתמודד, בדרכו, ואני מודה שאני לא קוראת את כל השרשורים, אך ממה שקראתי, אני לא מבינה מה פסול בצורת ההתמודדות הפרטית שלו.
