שאלה פילוסופית ביותר...
אממ... אני יעבור עכשיו על כמה דיסקים של פלויד ונראה על מה הם שמו יותר דגש. החלילן בשערי השחר: מממ... לדעתי סיד הצליח ליצור פה איזון כמעט מושלם בין המילים למוסיקה. כשיש מילים, המוסיקה משרתת אותם נפלא ויוצרת מלודיה חביבה בשירה ובמוסיקה, אך בכל זאת לא חסרים בדיסק קטעים אינסטרומנטלים וקטעים קטנים שמוסיפים המון. צלוחית מלאה סודות: הדיסק הזה נראה לי נוטה קשות לכיוון המוסיקה. אני לא חושב שזה בהכרך דבר רע כי בסך הכול זה דיסק מאוד ניסיוני של הלהקה. גילמור מנסה אנושות למצוא את מקומו, ושאר חברי הלהקה מנסים להתאושש אחרי הפרידה של סיד. בקטעי השירה בדיסקים הזה השירה כמעט חסרת מלודיה. כשיש מלודיה היא נקבעת לפי המוסיקה, זאת אומרת שהמילים הולכת אחרי המוסיקה ולא ההפך (שירים כמו Set the controls, let there be more light וכו). כל הדיסקים שאמורים להיות כאן הם ניסיונים מדי בשביל לקבוע. זה פשוט יתסכל אותי. אמא לב אטום: בדיסק הזה גם יש איזשהו סוג של איזון. מצד אחד יש שתי קטעים ארוכים המוקדשים אך ורק למוסיקה ובינהם כמה בלדות אקוסטיות נעימות אוזן. זה גם דרך להשיג איזון בין המוסיקה למילים, אולי לא הדרך הכי קונבנציונלית ובטוחה אך זו בהחלט דרך. מדל: בדיסק הזה יש את אותו סוג של איזון שיש באטום הרט רק שפה זה טיפ'לה נוטה יותר למוסיקה, או למילים, עוד לא החלטתי. הדיסק מתחיל בקטע אינסטרומנטלי לחלוטין ונגמר בקטע שעיקר בו הוא בהחלט המוסיקה אך גם המסר המלולי חשוב מאוד והשירה יוצרת מלודיה יפה ורגוע, כמעט כמו אטום הרט. בינהם, בלדות אקוסטיות (כמו אטום הרט) רק שבבלדות האלה שמו יותר דגש במוסיקה מששמו באטום הרט. אז מצד אחד יש באיזה נטיה למוסיקה, מצד שני נטיה למילים. יתכן שזה איזון? אתם תחליטו, כי אני לא מצליח. בואו נדלג לנו לדארק סייד. דארק סייד של הירח: בדיסק הזה יש איזון כמעט מושלם לדעתי. המסר המילולי מעובר מצורה מציונת עם שמירה על הקונצפט המרכזי והדיסק מלא בקטעים אינסטרומנטלים מרשישים ומופלאים. בדיסק הזה הפלויד מצאו את האזיון המושלם בין המילים למוסיקה. רק שפה מתחילה ההתדרדרות. הלואי שהיית פה: בדיסק הזה קשה מאוד להחליט, אבל אני חושב שיש בדיסק הזה עדיפות מסוימת למוסיקה. בדיסק יש שתי קטעים שעיקרם הוא ללא ספק המוסיקה שזה שיין און חלק 1 ו2, רק ש... לא יודע... הם עדיין העיברו פה מסר, עדיין לא נשמע כאילו חסר בשיר הזה שירה, השיר הזה בכלליות נראה לי מאוזן בצורה יוצאת מן הכלל, אך כמובן זוהי רק דעתי. בין שתי הקטעים האלה (מוכר לכם?) ישנם כמה שירים קצרים שכולם מלאים במלל אך גם במוסיקה. אני בכל זאת חושב שבדיסק הזה יש נטייה לכיוון המוסיקה, לפי דעתי יש לזה גם סיבה. אחרי דארק סייד פינק פלויד ניסו לצאת מההצלחה הגדולה שהכניסה אותם ישירות למיין סטריים, הם ניסו לעשות משהו שונה לגמרי, בהתחלה הם בכלל ניסו לעשות דיסק ללא שימוש באף כלי קונבנציונלי ומוכר, הניסיון הזה נכשל והם הוציאו דיסק יותר עממי ממה שהם התכוונו אבל עדיין משהו מיוחד. אנימלס: בדיסק הזה, אני אישית, מוצא איזון חביב. רוב האנשים אומרים שהדיסק נוטה קשות לכיוון המילים אבל אני חולק. זה נכון שהדיסק הזה מפוצץ במלל אבל לפי דעתי יש בו כמה מקטעי המוסיקה היפים ביותר ששמעתי בחיים שלי. יכול להיות שזה פשוט ההתמכרות שלי לסוליים של גילמור בדוגס אבל אני לא רואה שום נטייה בדיסק הזה. החומה: (זה היה חייב להגיע) טוב זה ברור, החומה ללא ספק נוטה לכייון המילים בצורה משמעתית ביותר. הדיסק כולל 27 שירים קצרים (יחסית לפינק פלויד) ורק בקאמפטרבלי, יאנג לאסט, אמא, אחד מתורי, היי יו, יש מישהו שם בחוץ? ועוד לבנה בחומה חלק 1 ו2 כוללים קטעים אינסטרומנטלים שרובם קצרים *מאוד* (יחסית לפינק פלויד). אני לא יודע אם הדיסק הזה יכל להיות יותר טוב אילולי היו משקעים בו יותר במוסיקה, בכל זאת, הדיסק הזה נועד להעביר מסר מסוים. יכול להיות שאפשר לוותר פה על כמה שירים ולהכניס במקומם כמה קטעים אינסטורמטלים תוצרת גילמור\רייט ויכול מאוד להיות שזה היה הופך את הדיסק להרבה יותר מעניין, אבל גם ככה וגם ככה, יצא לפלויד דיסק משהו 'בן-זונה'.
פיינל קאט: נו באמת, נטייה ברורה מאילו למילים. רוג'ר ניהיה אגויסט שטלתן, העיף את ריק וכמעט את ניק מהלהקה ולא נתן לגילמור שום ביטוי. על הדיסק כתוב "The Post War Dream By Roger Waters Preformed By Pink Floyd", אין יותר ברור מזה. ורק שתדעו, זה עדיין אחד מהדיסקים הכי טובים של הפלויד, דיסק מרגש ומדהים. הדיסקים שבאו אחרי עזיבתו של רוג'ר נוטים בעיקר למוסיקה כי זה מה שחברי פינק פלויד הנוטרים היו יותר טובים בהם. המילים לעומת זאת לא מוזנחות ולעולם לא זילזתי ביכולת הכתיבה של גילמור, אבל אין מה לעשות, הוא פשוט יותר טוב על הגיטרה
. זהו נראה לי... אם קראתם את כל זה אתם בטח יותר משועממים ממני.
.
