שאלה פילוסופית
כבר שבועות שיושבים לי כמה אנשים בבית, וכל אחד מהם (אבל ממה שראיתי בעיקר עינב, אולי זה כי היא עושה את זה בצורה קולנית יותר מהאחרים, אבל שיהיה) מתפאר בכמה שהוא "אמיתי". ופה שאלתי את עצמי, האם באמת להיות אמיתי הוא משהו שיש מה להתפאר בו? עינב, אותו מגדלור של אמת, רקמה עם אשר להדיח את שפרה וצבר, וכשנשאלה על זה, אמרה בלי להסס לשניה "לא היה" והדוגמאות עוד רבות ומגוונות בנוגע לכל חברי הבית. אבל אני חייב לשאול: אם עמוק עמוק בפנים אני בנאדם גזען, קטן, שוביניסטי ואנוכי, להיות אמיתי פירושו לשאת את כל שאר התכונות שלי בגאווה. אז למה, אם אני שונא מזרחים, משפיל נשים ודואג רק לתחת של עצמי, אף אחד לא יבוא ויגיד לי "וואלה, הוא חרא של בנאדם, אבל איזה אמיתי הוא", ואולי אם אכן כך המצב עדיף שאני אהיה קצת פחות אמיתי וקצת יותר בנאדם? ואם זה המצב, אולי עדיף שנפסיק לחזק אנשים על היותם "אמיתיים", ונעריך אותם קצת על כך שהם לא צועקים את ה"אמת" שלהם מהגגות? ושוב הרשו לי להביא את עינב כדוגמא: היא צועקת, היא משקרת, היא מלכלכת מאחורי הגב ומעליבה בפנים. האם אנחנו באמת צריכים לתגמל אותה על כמה שהיא אמיתית, ולא לכעוס על כמה שהיא בהמה? כמובן שבמה שכתבתי אין בכדי לרמוז שמישהו מדיירי הבית הוא טלית שכולה תכלת, אבל עינב ספציפית מובאת כדוגמא כי אצלה זה הכי בולט... כמו כן אין בכך כדי לרמוז שעינב אינה אמיתית, היא ללא ספק אמיתית, שכן הקטנות, התחושה שהכל מגיע לה ותסביך הנחיתות הן אמת טהורה ולא מזוקקת, אני פשוט לא חושב שצריך לעודד את האמת הזאת...
כבר שבועות שיושבים לי כמה אנשים בבית, וכל אחד מהם (אבל ממה שראיתי בעיקר עינב, אולי זה כי היא עושה את זה בצורה קולנית יותר מהאחרים, אבל שיהיה) מתפאר בכמה שהוא "אמיתי". ופה שאלתי את עצמי, האם באמת להיות אמיתי הוא משהו שיש מה להתפאר בו? עינב, אותו מגדלור של אמת, רקמה עם אשר להדיח את שפרה וצבר, וכשנשאלה על זה, אמרה בלי להסס לשניה "לא היה" והדוגמאות עוד רבות ומגוונות בנוגע לכל חברי הבית. אבל אני חייב לשאול: אם עמוק עמוק בפנים אני בנאדם גזען, קטן, שוביניסטי ואנוכי, להיות אמיתי פירושו לשאת את כל שאר התכונות שלי בגאווה. אז למה, אם אני שונא מזרחים, משפיל נשים ודואג רק לתחת של עצמי, אף אחד לא יבוא ויגיד לי "וואלה, הוא חרא של בנאדם, אבל איזה אמיתי הוא", ואולי אם אכן כך המצב עדיף שאני אהיה קצת פחות אמיתי וקצת יותר בנאדם? ואם זה המצב, אולי עדיף שנפסיק לחזק אנשים על היותם "אמיתיים", ונעריך אותם קצת על כך שהם לא צועקים את ה"אמת" שלהם מהגגות? ושוב הרשו לי להביא את עינב כדוגמא: היא צועקת, היא משקרת, היא מלכלכת מאחורי הגב ומעליבה בפנים. האם אנחנו באמת צריכים לתגמל אותה על כמה שהיא אמיתית, ולא לכעוס על כמה שהיא בהמה? כמובן שבמה שכתבתי אין בכדי לרמוז שמישהו מדיירי הבית הוא טלית שכולה תכלת, אבל עינב ספציפית מובאת כדוגמא כי אצלה זה הכי בולט... כמו כן אין בכך כדי לרמוז שעינב אינה אמיתית, היא ללא ספק אמיתית, שכן הקטנות, התחושה שהכל מגיע לה ותסביך הנחיתות הן אמת טהורה ולא מזוקקת, אני פשוט לא חושב שצריך לעודד את האמת הזאת...