יקירתי,
אחלק בין אנשים מאמינים לבין כאלה שאינם מאמינים. אדם מאמין שואב פעמים רבות את ביטחונו מאלוהים. היהדות דנה לא מעט בדיני אבלות ורוכשת להן כבוד והערכה. היהדות גורסת שיש לדעת להתאבל ולבכות, אולם באותה נשימה אינה שוכחת לציין שיש גבול גם לכך. אסור להתאבל ולבכות יותר מזמן קצוב שאחרת העצב מכרסם בך מבפנים ובכך מזלזל אתה בבורא עולם אשר קטף את יציר כפיו מרצונו. אדם אשר ההלכות שגורות בפיו, יודע גם כי יש ללמוד את דיני האבלות (ויש רבים) מדי יום, מדי שבוע, כלומר כעניין דינמי וללא תלות במצב הבריאות של קרוביך. הסיבה לכך היא פשוטה: כאשר אדם קרוב נפטר, הרי שאם לא בקיא אתה בדיני אבלות, מוצא אתה עצמך בור, מופתע ולא מוכן להם. האמונה באלוהים ושימת מבטחו בו הוא עניין מעצים מאוד. "ה' נתן וה' לקח - יהי שם ה' מבורך" הנה מימרה ידועה ומפורסמת במורשת אבותינו אשר שורש רעיונה הוא כי יש לברך על כל דבר שקורה לאדם, הן לטובה הן לרעה, ולקבלו בחיבה ובאהבה. ידוע לך אולי הסיפור המפורסם מן התלמוד על אותו נחום אשר דבק בו הכינוי: "נחום איש גמזו" משום שכל רעה או צרה אשר נקרתה בדרכו היה מברך: "גם זו לטובה"
. זוהי, כמובן, מעלה גדולה מאוד אשר כנראה רק מאמינים גדולים יכולים ליישם. יש בה, לדעתי, תמימות מסוימת מחד ונוסחה לחיים שלווים מאידך. את המעלה הגדולה ביותר הקושרת בין שכול ובין אמונה באלוהים, מצאתי בעבר בסיפור חסידי (רוב הסיפורים החסידיים אינם אלא סיפורים המצוצים מן האצבע, אך לא מעט חכמה ומוסר השכל יש בהם): מסופר על חסיד אשר עמד לחתן את בתו ובערב החתונה מתה עליו אשתו. כאשר הגיע לחתונתה של בתו החל רוקד, צוהל ושמח. ניגש אליו חסיד אחר ושאלו: "הכיצד יכול אתה לצהול ולהתרכז בחתונת בתך כאשר רק לפני כמה שעות קברת את אשתך"? והלה ענה לו: "ה' לקח ממני את אשתי ולכן חייב אני לברך על הרעה כשם שמברך אני על הטובה. משמע שאם ה' לקח אותה, הרי עליי לשמוח ולברך על כך. מכיוון שהיום הוא יום חתונתה של בתי ומכיוון שאין מערבין שמחה בשמחה, אזיי מתרכז אני רק בשמחתה של בתי ולא בשמחה האחרת".... מכיוון שאנוכי איני מאמין באלוהים או בכל כוח מיסטי אחר, עליי לציין שלאדם מן היישוב קשה יותר להתמודד עם שכול מאשר אדם מאמין. זוהי לפחות הערכתי האישית. בנוסף לביטחון אשר שואב האדם המאמין ממעשי אלוהיו, אשר אין עוררין עליהם ויש לקבלם בהבנה, תמיד מפעפע בו מפלט העולם הבא. האדם הדתי הרי רואה את העולם הזה כמין פרוזדור לעולם הבא, שם זוכים הנפשות לחיי רוח ונצח. כלומר מוות ע"פ היהדות אינו דבר נורא כ"כ, למרות החיוב החמור לשמור על חייך ולהיזהר בהם מאוד. לא אחת נתקלתי במשפחה דתייה אשר שכלה את תינוקה ומיד הביאה זאטוט אחר "במקומו". צריך הרבה כוחות נפש על מנת לקום מן האבל ולהחליט שאת המוות והשכול יש לקשט עכשיו בחיים חדשים. עם זאת, על מנת לא לשקוע בדיכאון עמוק או בדכדוך קשה, טוב יעשה האדם אם בצורה רציונלית ינסה (עד כמה שניתן) למנן את מחשבותיו אודות אובדנו. כלומר להקצות זמנים קצובים בהם מתייחד הוא עם קרובו האהוב (תמונות, מכתבים, ספרים שקרא, משפטחם שאמר לו, מקומות בהם בילה אתו וכדו'). בשאר הזמן יש לנסות לתעל את החשיבה בצורה אופטימית ולהעריך את החיים כמות שהם ולא להקל בהם ראש. לעתים הדבר אינו קל לביצוע, שהרי לא תמיד האדם מצליח לשלוט ברגשותיו ובמחשבותיו ותמונת יקירו האהוב עולה וצפה היא ללא שליטה. זהו דבר טבעי אתו ניתן להתמודד בצורה חיובית או שלילית - הכול תלוי ברצון האדם להקל על נשמתו אם לאו. איך ממשיכים ליהנות מן הדברים שיש לחיים להציע? שאלה קשה. אני חושב שככל שהאדם שם לב לפרטים ומעריך בתמימות את הדברים הקטנים והטריוויאליים אשר החיים מציעים לו, כך ייקל בעיניו ללבוש אופטימיות והנאה. יש אנשים שאינם נהנים מן החיים אף ללא קיומו של שכול ברקע. אנשים מלאי חרדות אשר כל מחשבתם נתונה לדאגות אין קץ, לא יידעו גם להעריך ארוחה טובה ומזינה בביתם. קשה להם להתרכז בפרטים רבים הסובבים אותם משום שכל מחשבתם נתונה לדאגות וללחצים. יש כאלה שמצליחים להפריד בין חרדה, דאגה וכאב ויכולים אף להתמוגג מביס אחד קטן בשזיף עסיסי
. מאוד קשה להתבונן בפרטים ודלותם בקצב החיים הדינמי, אך יש אנשי מעלה אשר עושים זאת. אני חושב שזו אף שאלה של רצון ותרגול עצמי. מאיפה מביעים את הרצון להמשיך לחיות? לא כל בני האדם מביעים את רצונם לחיות. לי יש קרובת משפחה אשר חולה במחלה נפשית קשה אשר מדי שבוע מביעה היא בפניי את רצונותיה לשים קץ לסבלה. לה קשה לשלוט על תחושה זו ולכן התכונה הטריוויאלית המצויה ברוב בני האדם, זו אשר גורמת להם להציג דילמה כמו זו שהצגת בשאלה לעיל, היא בעצמה דבר גדול! לא לכל אחד יש את הזכות והפריבילגיה לשאול שאלה זו. יש כאלה שאינם יכולים להביע את רצונם להמשיך לחיות אלא נאחזים הם בתרופות אשר מנסות למנוע מהם כלל דיון זה. אז ברכי על כך שיש בידך את הזכות להתלבט ולשאול זאת. בשונה מבעלי חיים, אשר בהם לא טמון מנגנון אשר גורם להם להתלבט בשאלה זו (הם פשוט שורדים כמנגנון אוטומטי), לאדם יש תכונת שרידה הנעוצה בו כמעט מיום היוולדו. אני זוכר שחבר שלי פעם הביע בפניי את חששו מטיסה. הוא חשש שמא המטוס יתרסק. לא עזרו לו הסבריי כי הסיכוי להתרסקות מטוס נמוכה עשרות מונים מן הסיכוי להיהרג בחציית כביש, כך סתם באמצע היום. את יודעת איזה נימוק לבסוף הרגיעו? ---> שאלתי אותו, מהו הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות אם מטוסו יתרסק. הוא ענה לי שהוא ימות. אז אמרתי לו: "נו, אתה רואה, אז ממה אתה כ"כ מפחד. הרי כולנו נמות מתי שהוא, מי צעיר יותר ומי צעיר פחות. חלקנו אף לא ירגישו בכך בשעותיהם האחרונות. אם זה הנורא מכול, אז טוס לשלום". הנקודה שרציתי להביע כאן, וייתכן כי אינך תסכימי לה, היא כי הדיון הבלתי-פוסק במהות חיינו או ברצון/שאיפה שלנו להמשיך לחיות, שזורה כולה בשאלת המוות. אם לא היינו מפחדים כ"כ מן המוות ולא מקדישים לו כ"כ הרבה שעות חשיבה, גם לא היינו דנים כ"כ בשאלת תוחלת ומהות חיינו. פשוט היינו חיים בלי לשאול יותר מדי שאלות, בדיוק כמו שהחיות עושות. מכיוון שאנו לא חיות, ומכיוון שהמודעות אצל רובנו גדולה, טוב נעשה, לדעתי, אם במקום להאביס את ראשנו במחשבות רבות אודות הסיבה להמשך חיינו ואם הם בכלל כדאיים, פשוט נחיה אותם ונקבלם כפי שהם. דבר זה יכול לפטור אותנו מדכדוכים רבים ומשאלות שאין עליהן מענה.
