לא מתעקשת
פשוט לא שוללת. ולענייננו: בדרך כלל הטיפול במקור הוא הטיפול בסימפטום, לא? אלא אם כן מדובר, כמובן, במצבים אקוטיים. אני בדרך כלל שואלת את המטופלים, לאחר התשאול, מה הדבר שהכי מציק להם ובו הם הכי רוצים שאתמקד. שידרגו את הדברים שמהם הם סובלים. התשובות שאני מקבלת הן מאוד כנות ולפעמים מפתיעות, למשל, לאחר תשאול ארוך יכולה מטופלת לומר שהיא הכי רוצה לרזות, ומטופל יכול לומר שהוא רוצה להרגיש שמחה. לפעמים גם המטופלים מבינים, ברגע של אמת, שהבעיה שלהם היא לא הכאב הנורא שמדיר שינה מעיניהם, או שהם אינם מצליחים להיכנס להריון, אלא תסכול, עצב וחולשה. לפעמים אני אומרת להם שטיפול אמיתי בבעיה לא ישפיע, כנראה, בטווח הקרוב על מה שהכי מציק להם, ולפעמים אני מטפלת במה שהם הכי רוצים. אם מישהי סובלת מבעיות רבות אך מה שמציק לה זה כאבים באצבעות הידיים שמפריעים לה לעבוד בתפירה, אני אנסה קודם כל לטפל בסימפטום הזה. היה לי קשה כשטיפלתי בשורשים של בעיות להיווכח שהמטופלים שלי סובלים מצוואר תפוס באופן כרוני... זה מתסכל וגורם לקונפליקט, הרי כל כך קל, יחסית, לטפל בצוואר לבדו. מצד שני, היתה לי מטופלת שסבלה ממחלה כרונית קשה. כשהיא הגיעה אלי היא לא סבלה מסימפטומים מיוחדים, או כך לפחות היא אמרה. הכי חשוב היה לה שאנסה לטפל בצלקות הקולואידליות שנשארו לה מטיפול ארוך בסטרואידים. ניסיתי למלא את רצונה, ושבועיים אחר כך המחלה שלה התפרצה באופן קשה והיא הפסיקה לבוא לטיפולים. האם הטיפול נכשל? כנראה.