מרן הרב שליט"א, אחר שדן בארוכה בענין זה,
העיר, שלא נחלקו הפוסקים אם רשאי אדם להכניס עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו, אלא באופו שהסיכון היה ניכר באחוזים ניכרים, אבל לאור התפתחות חכמת הניתוח בשנים האחרונות, ירד הסיכון עד כדי כך שאינו מיעוט הניכר כלל, ואין לחוש לו להחשיבו בספק סכנה. ומעתה נראה שאף לדברי הגאונים שהזכרנו שאסרו את הדבר, בזמנינו העיקר להלכה שיש להקל בזה. והביא רבינו שליט"א סיוע גדול לדבריו, מדברי הרדב"ז, שכתב, שמה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות רוצח) שכל היכול להציל נפש מישראל ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך", זהו אפילו באופן שיש "קצת סכנה" למציל, כגון שרואה את חבירו טובע בנהר, או לסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, שבכל אלה יש קצת ספק סכנה למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל. ומבואר אם כן בדברי הרדב"ז, שבספק סכנה קלוש, שאינו ספק שקול, מותר לאדם להכניס עצמו בספק סכנה, בכדי להציל את חבירו מודאי סכנה.
