שאלה על נימוס אריסטוטולי

שאלה על נימוס אריסטוטולי

אריסטו ראה דגש בנימוס כמוביל לחברות, כלומר, פתיחות של אדם לרעהו שניתן לראות אותה כהגדלה של העצמי. אדם צריך להתייחס לחברו באופן בו הוא מתייחס לעצמו (חז"ל שיבשו זאת לכדי "מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך". על פי אריסטו והסטויאיקים האחר הוא גם כן "עצמי" ולכן כמו שהעצמי של האדם הוא רב ערך בשבילו, גם העצמי של האחר צריך להיות בעל ערך במידה שווה. הנימוס לפיכך מהווה נתיב מילוט מאגואיזם ואינטרסנטיות. לדוגמא, פלוני תוקף את אלמוני, לפיכך מביא לסיפוק עצמי. ברגע שפלוני יקדם בברכה את אלמוני הוא ייצור בעזרת אלמנטים פסיכולוגיים (חשוב לציין שאריסטו פיתח תפיסה זו ע"פ התבונה וההיגיון בלבד! מדה הפסיכואנליזה נתפתח אלפי שנים לאחר מכן) תחושת סיפוק למשנתו. כלומר, הפראט משקיע מעצמו על מנת לצחק אחרים. אולם, למשנתי נוצר עקב כך דיסוננס קוגנטיבי שכן יצירת סיפוק אצל האחר מביאה לסיפוק בקרב הראשון. ובאם הראשון מסופק, הרי שזהו אינו נתיב מילוט מאגואיזם וכאן הסתירה בדבריו של אריסטו. מישהו יודע את עמדתו של אפלטון בנושא הנימוס? אשמח לפתוח דיון מעניין בנושא.
 
אני לא יודעת את עמדתו של אפלטון

ומה שהבאת פה הוא מאד מעניין. אני חושבת שאמנם קיים איזה שהוא דיסוננס קוגנטיבי (אגב, איך אומרים את זה בעברית?) אבל אינטואטיבית אני חושבת שהצורך להתיחס לאחר כמו לעצמי הוא לכשעצמו, מביא לסיפוק ככל שיהיה, ההיפך הגמור מאגואיזם.
 
למעלה