דוקטור רודוב
New member
שאלה על נימוס אריסטוטולי
אריסטו ראה דגש בנימוס כמוביל לחברות, כלומר, פתיחות של אדם לרעהו שניתן לראות אותה כהגדלה של העצמי. אדם צריך להתייחס לחברו באופן בו הוא מתייחס לעצמו (חז"ל שיבשו זאת לכדי "מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך". על פי אריסטו והסטויאיקים האחר הוא גם כן "עצמי" ולכן כמו שהעצמי של האדם הוא רב ערך בשבילו, גם העצמי של האחר צריך להיות בעל ערך במידה שווה. הנימוס לפיכך מהווה נתיב מילוט מאגואיזם ואינטרסנטיות. לדוגמא, פלוני תוקף את אלמוני, לפיכך מביא לסיפוק עצמי. ברגע שפלוני יקדם בברכה את אלמוני הוא ייצור בעזרת אלמנטים פסיכולוגיים (חשוב לציין שאריסטו פיתח תפיסה זו ע"פ התבונה וההיגיון בלבד! מדה הפסיכואנליזה נתפתח אלפי שנים לאחר מכן) תחושת סיפוק למשנתו. כלומר, הפראט משקיע מעצמו על מנת לצחק אחרים. אולם, למשנתי נוצר עקב כך דיסוננס קוגנטיבי שכן יצירת סיפוק אצל האחר מביאה לסיפוק בקרב הראשון. ובאם הראשון מסופק, הרי שזהו אינו נתיב מילוט מאגואיזם וכאן הסתירה בדבריו של אריסטו. מישהו יודע את עמדתו של אפלטון בנושא הנימוס? אשמח לפתוח דיון מעניין בנושא.
אריסטו ראה דגש בנימוס כמוביל לחברות, כלומר, פתיחות של אדם לרעהו שניתן לראות אותה כהגדלה של העצמי. אדם צריך להתייחס לחברו באופן בו הוא מתייחס לעצמו (חז"ל שיבשו זאת לכדי "מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך". על פי אריסטו והסטויאיקים האחר הוא גם כן "עצמי" ולכן כמו שהעצמי של האדם הוא רב ערך בשבילו, גם העצמי של האחר צריך להיות בעל ערך במידה שווה. הנימוס לפיכך מהווה נתיב מילוט מאגואיזם ואינטרסנטיות. לדוגמא, פלוני תוקף את אלמוני, לפיכך מביא לסיפוק עצמי. ברגע שפלוני יקדם בברכה את אלמוני הוא ייצור בעזרת אלמנטים פסיכולוגיים (חשוב לציין שאריסטו פיתח תפיסה זו ע"פ התבונה וההיגיון בלבד! מדה הפסיכואנליזה נתפתח אלפי שנים לאחר מכן) תחושת סיפוק למשנתו. כלומר, הפראט משקיע מעצמו על מנת לצחק אחרים. אולם, למשנתי נוצר עקב כך דיסוננס קוגנטיבי שכן יצירת סיפוק אצל האחר מביאה לסיפוק בקרב הראשון. ובאם הראשון מסופק, הרי שזהו אינו נתיב מילוט מאגואיזם וכאן הסתירה בדבריו של אריסטו. מישהו יודע את עמדתו של אפלטון בנושא הנימוס? אשמח לפתוח דיון מעניין בנושא.