מאזינה בסתר
New member
שאלה על חיי חברה
כיום אני סטודנטית שנה ב', לומדת למקצוע שדורש ממני הרבה. בנוסף אני גרה עם בן זוגי ועובדת 3 פעמים בשבוע. זה משאיר לי באמצע השבוע יום אחד פנוי לגמרי (למרות שיש עבודות להכין מדי פעם), ויום אחד שבו אני לומדת עד הערב ואחרי זה אני פנויה (מ- 7 בערב נניח). מבחינת חיים חברתיים - אף פעם לא אהבתי שיש לי יותר מדי, תמיד אהבתי שיש לי 2-3 חברים קרובים וזהו. כיום יש לי את בן הזוג שלי, + ידיד מאוד טוב שלי מזה 8 שנים, איתו היחסים הם בעיקר טלפוניים ופגישה פעם בכמה חודשים, + חברה טובה מהלימודים + חברה מימי הצבא. כרגע אני נמצאת בסוג של בעיה.... ביום שהוא באמת פנוי מבחינתי - אני בד"כ מתעסקת בסידורים והחברות שלי שתיהן לומדות ביום הזה כל היום. ביום השני הפנוי מבחינתי רק בערב - שתיהן רוצות שנצא. העניין הוא, שבניגוד לידיד שלי - הן נעלבות כשאומרים "לא". הלחץ הזה ממש לא מתאים לי... מצד אחד אני מאוד מאוד אוהבת את שתיהן, מצד שני - אני שונאת את ההתחייבות הזו מצידן וממש נמאס לי להמציא תירוצים כל הזמן. כן - אני משתדלת לצאת לפחות עם אחת מהן (הן לא מכירות אחת את השנייה וגם לא יסתדרו - אופי שונה לחלוטין) לפחות פעם בשבועיים - אבל אני מרגישה שאין לי זמן לעצמי. בסופ"ש שישי שבת - אני בד"כ עם בן זוגי כמה שאפשר (גם הוא לומד ועובד) כי באמצע השבוע אנחנו רואים אחד את השני רק בערב לשעתיים בערך וגם זה כשאנחנו שפוכים מעייפות... אני איתו ביום שישי בבוקר, בערב אנחנו עם המשפחות שלנו עד הלילה, מדי פעם יוצאים (משתדלים אם אנחנו לא עייפים), ובימי שבת גם בד"כ הולכים למשפחות. זה משאיר לי רק את שבת בערב. בקיצור - אני מרגישה שאין לי דקה לעצמי.. לפעמים אני סתם אוהבת לשבת מול המחשב, לקרוא איזה ספר טוב או לטפל בבעלי החיים שלי... ואני מרגישה שפשוט לא בא לי לבזבז את הערב המסכן שלי לפני הסופ"ש על חברות. האם זה נורמלי?! מצד אחד אני אומרת לעצמי שאני אוהבת אותן באמת, ושאם הן מסוגלות "להקריב" את הערב הזה למעני אז למה לי לא בא להקריב למענן? כשאני כבר יוצאת כיף לי, אבל עדיין - אני מרגישה עייפה ושאין לי זמן לעצמי. הייתי רוצה שהן יהיו כמו הידיד שלי - הקשר איתו מהול בהבנה... כלומר - אם הוא עייף ולא בא לו להיפגש - אז אני מבינה וגם להפך. אם אנחנו מדברים בטלפון ופתאום הוא חייב לעוף - הוא יודע שהוא יכול לנתק לי בפנים עם "ביי" זריז (או להפך) ואף אחד לא יכעס. ומצד שני - גם אם לא נדבר שבועיים כי אנחנו עסוקים - נבין אחד את השני. בנות לעומת זאת, לא ככה. זה ממש מעיק עליי ואני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד חשובים לי החיים החברתיים, מצד שני אני לא יכולה לסבול את ההרגשה של "אני חייבת לצאת או שמישהי תיפגע". זה הגיע למצב שאני חייבת לעשות את עצמי עייפה או עם כאב ראש או סתם להמציא תירוצים כי אם אני אומרת שסתם לא בא לי הן נפגעות. אשמח לתובנות בנושא.. אם יש בכלל. מצטערת על האורך
כיום אני סטודנטית שנה ב', לומדת למקצוע שדורש ממני הרבה. בנוסף אני גרה עם בן זוגי ועובדת 3 פעמים בשבוע. זה משאיר לי באמצע השבוע יום אחד פנוי לגמרי (למרות שיש עבודות להכין מדי פעם), ויום אחד שבו אני לומדת עד הערב ואחרי זה אני פנויה (מ- 7 בערב נניח). מבחינת חיים חברתיים - אף פעם לא אהבתי שיש לי יותר מדי, תמיד אהבתי שיש לי 2-3 חברים קרובים וזהו. כיום יש לי את בן הזוג שלי, + ידיד מאוד טוב שלי מזה 8 שנים, איתו היחסים הם בעיקר טלפוניים ופגישה פעם בכמה חודשים, + חברה טובה מהלימודים + חברה מימי הצבא. כרגע אני נמצאת בסוג של בעיה.... ביום שהוא באמת פנוי מבחינתי - אני בד"כ מתעסקת בסידורים והחברות שלי שתיהן לומדות ביום הזה כל היום. ביום השני הפנוי מבחינתי רק בערב - שתיהן רוצות שנצא. העניין הוא, שבניגוד לידיד שלי - הן נעלבות כשאומרים "לא". הלחץ הזה ממש לא מתאים לי... מצד אחד אני מאוד מאוד אוהבת את שתיהן, מצד שני - אני שונאת את ההתחייבות הזו מצידן וממש נמאס לי להמציא תירוצים כל הזמן. כן - אני משתדלת לצאת לפחות עם אחת מהן (הן לא מכירות אחת את השנייה וגם לא יסתדרו - אופי שונה לחלוטין) לפחות פעם בשבועיים - אבל אני מרגישה שאין לי זמן לעצמי. בסופ"ש שישי שבת - אני בד"כ עם בן זוגי כמה שאפשר (גם הוא לומד ועובד) כי באמצע השבוע אנחנו רואים אחד את השני רק בערב לשעתיים בערך וגם זה כשאנחנו שפוכים מעייפות... אני איתו ביום שישי בבוקר, בערב אנחנו עם המשפחות שלנו עד הלילה, מדי פעם יוצאים (משתדלים אם אנחנו לא עייפים), ובימי שבת גם בד"כ הולכים למשפחות. זה משאיר לי רק את שבת בערב. בקיצור - אני מרגישה שאין לי דקה לעצמי.. לפעמים אני סתם אוהבת לשבת מול המחשב, לקרוא איזה ספר טוב או לטפל בבעלי החיים שלי... ואני מרגישה שפשוט לא בא לי לבזבז את הערב המסכן שלי לפני הסופ"ש על חברות. האם זה נורמלי?! מצד אחד אני אומרת לעצמי שאני אוהבת אותן באמת, ושאם הן מסוגלות "להקריב" את הערב הזה למעני אז למה לי לא בא להקריב למענן? כשאני כבר יוצאת כיף לי, אבל עדיין - אני מרגישה עייפה ושאין לי זמן לעצמי. הייתי רוצה שהן יהיו כמו הידיד שלי - הקשר איתו מהול בהבנה... כלומר - אם הוא עייף ולא בא לו להיפגש - אז אני מבינה וגם להפך. אם אנחנו מדברים בטלפון ופתאום הוא חייב לעוף - הוא יודע שהוא יכול לנתק לי בפנים עם "ביי" זריז (או להפך) ואף אחד לא יכעס. ומצד שני - גם אם לא נדבר שבועיים כי אנחנו עסוקים - נבין אחד את השני. בנות לעומת זאת, לא ככה. זה ממש מעיק עליי ואני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד חשובים לי החיים החברתיים, מצד שני אני לא יכולה לסבול את ההרגשה של "אני חייבת לצאת או שמישהי תיפגע". זה הגיע למצב שאני חייבת לעשות את עצמי עייפה או עם כאב ראש או סתם להמציא תירוצים כי אם אני אומרת שסתם לא בא לי הן נפגעות. אשמח לתובנות בנושא.. אם יש בכלל. מצטערת על האורך