שאלה על אבחון
אני מיואשת נורא מהמצב החברתי שלי. (לא חדש...) חוץ מבעלי ושלושת הילדים, שכבר גדולים ויש להם חיים משלהם, אני לגמרי לבד. בעבודה, בבית בערבים, והכי גרוע - סופי שבוע וחגים.
מסתכלת בפייסבוק ורואה איך לכולם יש חיים. שוב אירוע של ריקודי עם. כו-לם, אבל כולם, היו שם, עשרות, ורק בעלי ואני לא. התמונות האלה שלהם, מחובקים, מחייכים, כל-כך נורמלים... מה לא הייתי נותנת כדי להיות מוזמנת לאירוע חברתי. מילא אם היו כמה חברות קרובות. יש אנשים מופנמים, לא כול אחד הוא טיפוס של מסיבות המוניות, אבל גם זה אין. חברות לשעבר לא רוצות להיפגש, ולא שפעם היו מי יודע מה... והמשפחה של בעלי כרגיל לא סובלת אותי.
אני נזכרת בדברים שאבא שלי ז"ל סיפר לי על הינקות והילדות המוקדמת שלי. איזו מופרעת הייתי, כמה צרות עשיתי להם, איך אני צריכה להגיד להם תודה שהחזיקו אותי בבית ולא שלחו אותי למוסד. והמכות שחטפתי בגן, מהילדים וגם מהגננת.
אני קוראת באינטרנט (לא טוב...) וחוששת מאד שאני על הספקטרום האוטיסטי או סוג של אספרגר. יפה לגלות את זה בגיל 58. לא יתכן ניתוק חברתי כזה, משך שנים, דחייה, עלבון, בעיטה בלא משנה איפה, שוב ושוב, מאנשים שונים ומקומות שונים. וכול הקשיים בלימודים. כמות השעות שהייתי צריכה להקדיש, הריכוז הנמוך, התפיסה האיטית. הבורות המוחלטת במקצועות ריאליים. שמונים שיעורי נהיגה... חוסר ההתקדמות בעבודה, מעבר בין מקומות, ניצול ולעג, הערות שאני לא מתרכזת בעיקר אלא בתפל.
אולי אני על הספקטרום? יש טעם לבדוק בגילי? אני יודעת שהלידה שלי הייתה קשה מאד. כיום במקרים כאלה שולחים מיד לקיסרי. נולדתי בלי חמצן, אולי משהו קטן במוח נפגע. שלושת הילדים שלי לא מראים סימנים לבעיות שלי, ברוך השם. זה לא משהו תורשתי כנראה.
ומצד שני, עם פגם מוחי אפשר לסיים תואר שני באוניברסיטה בציון גבוה? (גם אחרי מאתיים שנה)?
אני מיואשת נורא מהמצב החברתי שלי. (לא חדש...) חוץ מבעלי ושלושת הילדים, שכבר גדולים ויש להם חיים משלהם, אני לגמרי לבד. בעבודה, בבית בערבים, והכי גרוע - סופי שבוע וחגים.
מסתכלת בפייסבוק ורואה איך לכולם יש חיים. שוב אירוע של ריקודי עם. כו-לם, אבל כולם, היו שם, עשרות, ורק בעלי ואני לא. התמונות האלה שלהם, מחובקים, מחייכים, כל-כך נורמלים... מה לא הייתי נותנת כדי להיות מוזמנת לאירוע חברתי. מילא אם היו כמה חברות קרובות. יש אנשים מופנמים, לא כול אחד הוא טיפוס של מסיבות המוניות, אבל גם זה אין. חברות לשעבר לא רוצות להיפגש, ולא שפעם היו מי יודע מה... והמשפחה של בעלי כרגיל לא סובלת אותי.
אני נזכרת בדברים שאבא שלי ז"ל סיפר לי על הינקות והילדות המוקדמת שלי. איזו מופרעת הייתי, כמה צרות עשיתי להם, איך אני צריכה להגיד להם תודה שהחזיקו אותי בבית ולא שלחו אותי למוסד. והמכות שחטפתי בגן, מהילדים וגם מהגננת.
אני קוראת באינטרנט (לא טוב...) וחוששת מאד שאני על הספקטרום האוטיסטי או סוג של אספרגר. יפה לגלות את זה בגיל 58. לא יתכן ניתוק חברתי כזה, משך שנים, דחייה, עלבון, בעיטה בלא משנה איפה, שוב ושוב, מאנשים שונים ומקומות שונים. וכול הקשיים בלימודים. כמות השעות שהייתי צריכה להקדיש, הריכוז הנמוך, התפיסה האיטית. הבורות המוחלטת במקצועות ריאליים. שמונים שיעורי נהיגה... חוסר ההתקדמות בעבודה, מעבר בין מקומות, ניצול ולעג, הערות שאני לא מתרכזת בעיקר אלא בתפל.
אולי אני על הספקטרום? יש טעם לבדוק בגילי? אני יודעת שהלידה שלי הייתה קשה מאד. כיום במקרים כאלה שולחים מיד לקיסרי. נולדתי בלי חמצן, אולי משהו קטן במוח נפגע. שלושת הילדים שלי לא מראים סימנים לבעיות שלי, ברוך השם. זה לא משהו תורשתי כנראה.
ומצד שני, עם פגם מוחי אפשר לסיים תואר שני באוניברסיטה בציון גבוה? (גם אחרי מאתיים שנה)?
