שאלה מסקרנת

שאלה מסקרנת

יש לי חבר דתי שהוא אבא ל - 4 בנים. יום אחד שאלתי אותו מה יותר גרוע בעיניו: שבנו ייצא בשאלה או שיתחרד. הוא ענה לי כך :"זה תלוי. אם הו יהפוך לפריק עם עגיל באוזן שמסתןבב עם טיפוסים מפוקפקים אז עדיף כבר שיתחרד. אבל אם הוא יהיה אזרח נאמן למדינה, שיעשה שירות קרבי, ילמד באוניברסיטה ויממש את עצמו בתחומו המקצועי, ושכאשר יקים משפחה יחיה לפי הערכים שחינכתי אותו,אז עדיף לי זה מאשר התחרדות. אני בשום אופן לא אהיה מוכן לממן בן פרזיט שיישב כל היום וילמד בכוילל." עד כאן תשובתו. שאלה לדתלשים: אם היו שואלים את הוריכם אותה שאלה לפני ואחרי שיצאתם בשאלה, מה הם היו עונים?
 

אחר

New member
שאלה קצת שונה

לפני הרבה שנים,עוד לפני שחזרתי בשאלה אבל כשהג´וק הזה כבר ניקר עמוק בראש , שמעתי את אבא שלי אומר שהוא היה מעדיף שהבן שלו ימות מאשר יחזור בשאלה.זה לא היה בתגובה לדיון בנושא חזרה בשאלה אלא כהערת אגב. אז אני לא יודע אם כיום אבא שלי היה רוצה שאני אמות ,ואני מאמין שאבא תמיד נשאר אבא ,אבל זה מראה משהו על מושגים של טוב ורע ואמת מוחלטת.אם האמונה בחיי העוה"ב היא מוצקה ומוחשית אז לטובת הילד החזרה בשאלה נתפסת כברירה הגרועה ביותר
 

SoOren

New member
אני רוצה לעמוד פה על נקודה מעניינת.

אבי הוא חרדי לכל דבר. אמנם איננו מהמשפחות הממש ממש אדוקות, אבל בכל אופן הבית הוא בית חרדי לכל דבר. ובכל אופן, שמתי לב לתופעה הבאה: כאשר היתי בתחילת דרכי כחוזר בשאלה, ואבי עדיין שאף לעצור את הסחף.. היו מלחמות עזות ביני ובינו, ואבי לא חסך ממני את דעתו על ה"מעשה הנבזה" שאני גורם לעצמי ולמשפחה. אבל כעבור זמן, הם הפנימו בתוך תוכם את עובדת חזרתי בשאלה, והיחס לגבי דרכי השתנה. אבל השינוי הוא לא מעל לפני השטח, כלומר אין מצב שאבי יאמר משהו בזכות הצעד, אך מתחת לפני השטח, הוריי גאים בי באיזה שהוא מקום. אני יודע שזה נשמע מוזר!! אבל ככה אני מרגיש. למשל, כשהיתי חוזר מחופשות-צבא הביית, אמי היתה מלווה אותי בחזרה לתחנה והרגשתי שבתוך תוכה היא מתגאה בעובדת היותי משרת בצבא. ועוד לא מעט דוגמאות שאינני זוכר כעת, שפשוט הרגשתי שבתוך תוכם ההורים שלי קצת גאים שבנם לא דתי. שוב, אני יודע שזה נשמע מוזר - אבל זה האמת. אני חושב שבתופעה הזאת מסתתרת העובדה הפשוטה, שאם נתעלם לרגע מ"העולם הבא" והפן הרוחני השלילי שלטענתם גרמתי לעצמי, הם יכולים בהחלט לחיות עם החזרה בשאלה, ואפילו "מבינים" אותה. וכאן אני אעמוד על עובדה אחרת שתתחבר לכל האמור לעיל. אני זוכר את עצמי בתור חרדי, ילד, בחור ישיבה, ועד לגיל 17.. מסתכל בקנאה עצומה בחילוני הממוצע, האדם החופשי מחשבתית ומעשית, איש העולם הגדול שיודע הכל, וכו´.. כמובן שקצת הפרזתי ברומנטיקה על העולם החילוני.. אבל באיזה שהוא מקום האדם החרדי הממוצע (שכבר עומד על דעתו ומכיר מעט את העולם החילוני, ולא אלו שמוחם נשטף השכם והערב ב"חילונים=מטומטמם ורוצחים) רוחש הרבה כבוד והערכה לאדם החילוני, ומודע לעובדה שהחילוני משכיל ממנו, ועצמאי ממנו. צר לי על האריכות ואולי חוסר התמצות בדבריי. זה כנראה בגלל השעה המאוחרת והעפעפיים שמאיימות להיסגר מעצמם. לילה טוב.
 

אלי פלס

New member
מקנאים? לא בטוח...

אני לא בטוח שהם מקנאים אבל גם אני זוכר את עצמי, גם בתקופה בה לא דמיינתי את עצמי כחילוני, מסתכל על ילדיו של שותפו החילוני של אבי במן ערגה... קינאתי בהם. באורח החשיבה שלהם... ביחסים שבינם לבין ההורים שלהם... אני זוכר שהייתי בשוק פעם אחת כשהשותף של אבא שלי אמר לבן שלו משהו בסגנון: אין טכם שתשקר ותואמר שכואב לך הראש אם אתה לא רוצה ללכת לבית הספר. מותר לך להשאר יום אחד בבית... לא רק אני. אני יודע זאת גם מאחרים. חברים לכיתה או אחים... ואפילו מאנשים מבוגרים יותר... זה גורם לי לחשוב שבנסיבות מסויימות, קרוב ל-90% מהאוכלוסיה החרדית הייתה הופכת להיות חילונית. אני בטוח שרבים יאמרו שאני טועה בגדול. גם אני אומר זאת לעצמי... אבל זה מה שאני חושב.
 
מבחינת ההורים שלי זה ברור

הם היו מעדיפים שאהיה חרדית ואתחתן עם "פרזיט" מאשר שאהיה חילונית. מבחינת אבא שלי - חובש כיפה תמיד יהיה צודק יותר מחילוני ולא יתכן ההפך בשום צורה שהיא. (כמובן שמבחינתו יהודי תמיד יהיה צודק מערבי אבל זה שייך כבר לדיון אחר) אני חושבת שאם אחד הילדים שלהם היה מתחרד הם לא היו מצטערים על זה יותר מידי ואפילו היו מוכנים לקבל על עצמם הגבלות כדי שהחתן החרדי ירגיש בנוח בבית שלהם. אבל הם למדו להשלים עם שלושת הילדים הפושעים שלהם. זה מה יש ואת זה הם הבינו.
 
למעלה