שאלה מטרידה...
לאחרונה בעיקבות חיפוש אחר קר רציני נתקלתי באיזשהו דפוס חוזר שעורר בי שאלות וחוסר ביטחון לגבי הדרך שבה אני הולך, הדייטים שהייתי בהם, צעירים ממני ומבוגרים ממני כאחד, ציינו תכונה בי שמציקה להם, היותי כבד, לא זורם, רציני יותר מדי... הענין הוא שתמיד הייתי כזה, אני מרגיש שזה חלק מהאופי שלי, אני לא מכיר דרך אחרת... אני לא יכול לצאת לשתיים שלוש מסיבות ברצף, אני לא נהנה מנסיעות יוקרתיות ומלונות יוקרה, אני לא אוהב להתרוצץ כל היום מעבודה, לחברים, למכון, לבאר וללכת לישון שעתיים בלילה בין הלילה ליום שלמחרת, לעומת זאת אני בהחלט יכול להיות כמה ימים בבית בלי לצאת ולא להרגיש שום פסול בכך, לחכות לעיתוי נכון שבו נמאס לי לשבת בחוסר מעש ולצאת לעשות משהו (בדרך כלל משהו הישגי כמו לימודים או תחום ענין או כושר)... ואני יחסית צעיר, בן 23, אבל תמיד הייתי כזה... ואני פוגש יותר ויותר אנשים סביבי, מבוגרים וצעירים ממני, שאומרים לי שאני פשוט לא יודע איך לחיות, שאני כבד ולא מפסיק לחשוב ולהתפלסף וזה הופך את השהיה איתי ל"מעצבנת" במידה מסוימת... מה דעתכם? האם פשוט נפגשתי עם האנשים הלא נכונים ואני צריך להמשיך ולחפש אנשים שיאהבו אותי כמו שאני ? או שאולי אם כולם אומרים את אותו הדבר זה אומר שהם צודקים ואני צריך ללמוד להשתחרר ולהנות מהחיים יותר? אולי בעצם אני הייתי שרוי במצב דיכאוני המון שנים ופשוט התרגלתי למצב שבו אני נמצא ולכן אני לא מרגיש צורך לשנות כלום? יש לציין שעם השנים פיתחתי דעות\תזות לגבי אותם אנשים שאיתם אני לא מסתדר... שהמרכזית שבהם היא שמדובר באנשים שלא יכולים לסבול את הנוכחות שלהם עם עצמם יותר מדי זמן, בעלי הרגשת אי שקט פנימי מתמיד ופחד מבדידות, ולכן הם כל הזמן צריכים להיות בחברה ולהרגיש כאילו הם מנצלים את החיים בכל שניה של היום והלילה (אולי גם מדובר בפחד מהמוות ומההתבגרות..) לעומתי שאני אדם שמאד שקט ושלם מבפנים ולכן אני לא מרגיש את אותה אש פנימית שהם מרגישים כל הזמן... בהתחלה גם סברתי שאולי האנשים שאני מכיר פשוט סובלים מהיפראקטיביות... אבל לא יכול להיות שכולם סובלים ורק אני תקין.... מענין מה פרויד היה אומר על זה חחח מה דעתכם?
לאחרונה בעיקבות חיפוש אחר קר רציני נתקלתי באיזשהו דפוס חוזר שעורר בי שאלות וחוסר ביטחון לגבי הדרך שבה אני הולך, הדייטים שהייתי בהם, צעירים ממני ומבוגרים ממני כאחד, ציינו תכונה בי שמציקה להם, היותי כבד, לא זורם, רציני יותר מדי... הענין הוא שתמיד הייתי כזה, אני מרגיש שזה חלק מהאופי שלי, אני לא מכיר דרך אחרת... אני לא יכול לצאת לשתיים שלוש מסיבות ברצף, אני לא נהנה מנסיעות יוקרתיות ומלונות יוקרה, אני לא אוהב להתרוצץ כל היום מעבודה, לחברים, למכון, לבאר וללכת לישון שעתיים בלילה בין הלילה ליום שלמחרת, לעומת זאת אני בהחלט יכול להיות כמה ימים בבית בלי לצאת ולא להרגיש שום פסול בכך, לחכות לעיתוי נכון שבו נמאס לי לשבת בחוסר מעש ולצאת לעשות משהו (בדרך כלל משהו הישגי כמו לימודים או תחום ענין או כושר)... ואני יחסית צעיר, בן 23, אבל תמיד הייתי כזה... ואני פוגש יותר ויותר אנשים סביבי, מבוגרים וצעירים ממני, שאומרים לי שאני פשוט לא יודע איך לחיות, שאני כבד ולא מפסיק לחשוב ולהתפלסף וזה הופך את השהיה איתי ל"מעצבנת" במידה מסוימת... מה דעתכם? האם פשוט נפגשתי עם האנשים הלא נכונים ואני צריך להמשיך ולחפש אנשים שיאהבו אותי כמו שאני ? או שאולי אם כולם אומרים את אותו הדבר זה אומר שהם צודקים ואני צריך ללמוד להשתחרר ולהנות מהחיים יותר? אולי בעצם אני הייתי שרוי במצב דיכאוני המון שנים ופשוט התרגלתי למצב שבו אני נמצא ולכן אני לא מרגיש צורך לשנות כלום? יש לציין שעם השנים פיתחתי דעות\תזות לגבי אותם אנשים שאיתם אני לא מסתדר... שהמרכזית שבהם היא שמדובר באנשים שלא יכולים לסבול את הנוכחות שלהם עם עצמם יותר מדי זמן, בעלי הרגשת אי שקט פנימי מתמיד ופחד מבדידות, ולכן הם כל הזמן צריכים להיות בחברה ולהרגיש כאילו הם מנצלים את החיים בכל שניה של היום והלילה (אולי גם מדובר בפחד מהמוות ומההתבגרות..) לעומתי שאני אדם שמאד שקט ושלם מבפנים ולכן אני לא מרגיש את אותה אש פנימית שהם מרגישים כל הזמן... בהתחלה גם סברתי שאולי האנשים שאני מכיר פשוט סובלים מהיפראקטיביות... אבל לא יכול להיות שכולם סובלים ורק אני תקין.... מענין מה פרויד היה אומר על זה חחח מה דעתכם?