רק כדי לראות אם הבנתי את הטיעון
היו לי מספר בעיות עם הטיעון שלך, ואני חושש שאולי זה בגלל שלא הבנתי אותו. אודה לך אם תקרא את הערותי, על אף אורכן, ותשיב עליהן (כנראה שבאמת משעשמם לי בחיים). בהנחת יסוד 1 אתה טוען שהאושר הוא מושג סובייקטיבי לחלוטין. אתה שולל, ובצדק, את האפשרות שהאושר הוא סובייקטיבי כי כל אחד מעניק לו תוכן אופרטיבי שונה ("כל אחד בוחר להיות מאור בצורה שונה"). סובייקטיביות האושר נובעת, לטענתך, מחוסר האפשרות שלנו להבחין האם אדם הוא מאושר או לא - כלומר, מכך שרק לאדם הספציפי עצמו יש את הכלים לקבוע האם הוא מאושר או לא. נראה לי שאפשר לחלוק על טענה זו. ראשית, נראה לי שבד"כ, אם נהיה קשובים מספיק לאותו אדם נוכל לדעת בהסתברות לא רעה האם הוא מאושר במידה זו או אחרת. שנית, גם אם אין זה כך, על אף שאני לא מבין גדול בגוף האדם, נראה לי שלתחושת האושר יתלוו סמנים פיזיולוגיים מסויימים שאחריהם אפשר יהיה להתחקות באופן אובייקטיבי. בהנחת יסוד 2 אתה קובע שהדבר האובייקטיבי היחיד הוא מוות. האם תת תזונה אינה מחסור אובייקטיבי, או נכות? באיזה אופן אי תיפקוד של כליה, או אפילו חום גבוה, אובייקטיביים פחות ממוות? או שאולי אתה סבור שאינם רלבנטיים לטיעון שלך (לי נראה, על פניו, שכן - אחרי הכל הטיעון נוגע להקצאת משאבים לטיפול רפואי)? אם נקבל את טענתך בהנחה 1, שהסובייקטיביות של האושר אינה נובעת מכך שכל אחד בוחר למלא את אושרו באופן אחר, הרי שגם מחסור שלי בכסף ללימודי פסנתר, במידה ואני רוצה ללמוד פסנתר, הוא מחסור ממשי ואובייקטיבי (תוכל להכנס לחשבון הבנק הריק שלי, ולראות שאין לי בו כסף מספיק ללימודי פסנתר). אני מבין אובייקטיביות כמצב בו יש יותר מנקודת מבט אחת לבחון דבר ולראות אותו באותו האופן (הדבר מתיישב עם מה שאמרת לגבי האושר). האם באופן הזה מחסור בהשכלה אינו אובייקטיבי? הנחת יסוד 3 היא הברורה לי פחות מכולן. ראשית, אתה מניח (לא ברור לי על סמך מה) ש"בני האדם בכללותם והמערכת הרפואית בפרט נותנים יחס ועזרה לכל בן אדם" וש"חלוקת המשאבים והאנרגיה האנושית מחולקת פחות או יותר בצורה שווה לכל הבעיות של בני האדם ולא רק לחולים סופניים". סייגת את עצמך בטענה שקיים יוצא דופן אחד - והוא הטיפול הנמרץ. יוצא הדופן הזה יש בו כדי להפריך את טיעונך - בני אדם כן נותנים עדיפות (לפחות לדבריך) לטיפול במקרים דחופים, העשויים להביא בסופו של דבר למוות אם לא יטופלו מיד. כמו כן, ישנה ההנחה המובלעת בטיעון שלך, שהקצאת משאבים צריכה להתבסס על אובייקטיביות המחסור, אותה לא ביססת, לדעתי. האם המחסור כשלעצמו אינו תלוי אושר? האם כאשר דבר חסר, אך אינו גורם אומללות, הוא באמת בגדר מחסור? אם כן, אז "המחסור האובייקטיבי" הוא כלי משני, ולא שיקול ראשוני בבואנו להחליט להיכן נכוון את משאבינו. המטרה הראשונה בהקצאת המשאבים היא גרימת אושר, או מניעת אומללות. אפשר גם להמשיך ולטעון שתוצאת המעשה כלל אינו שיקול מוסרי - ושפשוט מוסרי יותר, למשל, להקצות יותר כסף לחינוך מאשר למימון שירותי דת, משום שמוסרי יותר להעניק לאנשים השכלה מאשר שירותי דת (או להפך) בהתאם לערכי החברה המחליטה (או הדובר הטוען), או על פי ערכים אוניברסליים כלשהם. אם לסכם, ניתן לתמצת את טיעונך באופן הבא: הנחה 1: המוות הוא המחסור האובייקטיבי היחיד. הנחה 2: השיקול המוסרי היחיד להקצאת משאבים הוא אובייקטיביות המחסור. מסקנה: מבחינה מוסרית, יש להקצות משאבים אך ורק למניעת מוות. על כך עניתי: 1. מוות אינו המחסור האובייקטיבי היחיד: א. אומללות ניתנת לבחינה אובייקטיבית; ב. ישנם מחסורים אובייקטיביים אחרים - חולי, מחסור באמצעים להשגת מטרות. 2. מוסריות אינה תלויה בסופו של דבר במדד האובייקטיבי שציינת: א. מוסריות מטרתה להגדיל אושר ולהקטין אומללות, ואלה לטענתך אינם אובייקטיביים; ב. לחלופין, מוסריות אינה תלויה באושר או אומללות, אלא בסולם ערכים (שלענת כמה, כלל אינו אובייקטיבי), הקודם לסולם אובייקטיביות המחסור.
