אבל הקונצנזוס לא קיים בצד השני.
ולגבי המשפט האחרון - הממשלה שלי מוכנה להידברות. היא מוכנה להסכמת אש. מה ההגיון למחות שוב נגדם, כשאין דרישה ממי שלא מוכן? מה יעזור לכעוס כל הזמן על צד אחד, כשהמצב הוא שגם אם הוא יענה לכל ההפגנות ולכל הדרישות ההומניטריות - הצד שכנד ימשיך במעשיו ובטירופו? נשב לדבר עם אבו מאזן. נסכים להכל. נחזק אותו, נחבק אותו. האם החמאס - ולצורך הדיון נתייחס לתמונה הכללית - תנועת האחים המוסלמים, תשנה ולו פסיק מהאג'נדה שלה? תסכים להכיר בזכותנו למדינה?
זה לשכנע את המשוכנעים. אנחנו מוכנים לדבר, הם לא. השבוע האחרון הוכיח את זה, לא? אז שוב, הפתרון היחיד שהם מציעים הוא מה שכתבתי למעלה, לתת להם הכל, להיענות לכל הדרישות, ולקוות לטוב. מקסימום ייפלו כאן עוד כמה טילים, סה"כ כבר 14 שנה אנחנו בעסק. שנה לא תשנה הרבה לפה או לשם.
