שירה תודה
כואב לקרוא. צר לי כל כך, אני משתתפת בצערך ומעריכה אותך על כוחך. אצל אמי, היא אובחנה לפני 10 חודשים עם גידול במעי הגס- 5 ס"מ מהרקטום- פרופ' קלוגר ניתח אותה ברמב"ם ולאחר מכן היא קיבלה כימוטרפיה והקרנות עד לפני חודש וחצי. לפני חודש היא אושפזה באיכילוב עם חסימת מעיים חלקית שהיא מקיאה יום יום כמה פעמים ביום. לאחר שבועיים של זונדה ועירוי הרופאים החליטו לנתח אותה כדי לשחרר את החסימה וטענו שבבדיקות לא רואים שזה מקרה אונקולוגי. לאחר הניתוח הודיעו לנו שחתחו לה 30 ס"מ מהמעי הדק כדי לשחרר את החסימה אבל מצאו הרבה גרוגות בחלל הבטן. זה היה שוק טוטלי כי לא ציפינו לכזו מכה קשה! הפילו על אמי את הבשורות הנוראיות רק יום אחד לאחר הניתוח שהיא עוד היתה בטיפול נמרץ, איך הם מצפים שבן אדם יכול להתאושש מניתוח אחרי שמספרים לו שחזר הסרטן בדרגה גבוהה ממה שהיה לפני 10 חודשים?! בכל מקרה עברו עוד 18 יום לאחר הניתוח והיא עדיין מקיאה- הזונדה אינו עוזר לה כי היא מקיאה עם הזונדה גם זה כואב לה יותר. הרופא אמר לי אתמול שהיא מקבלת גם חלבונים בעירוי- אני מקווה שהוא לא מבלף אותי?? היא עשתה אתמול צילום BARIUM ואמרו שאין חסימה ולא יודעים למה היא ממשיכה להקיא- כנראה הגרורות מפריעות לתנועת המעיים. שירה, אני מנסה להיות אופטימית וחיובית ככל האפשר, אני בודקת אופציות כמו להביא לה מדריך לדמיון מודרך ואולי גם רופא אלטרנטיבי שיעזור לה לחזק את מערכת החיסון עם תוספי מזון או ויטמינים למרות שהיא מקיאה. אני מטפללת שכל זה לא יהיה לשווא, אבל אין לי ברירה אלא להיות חיובית בשבילי ובעיקר בשבילה, אחרת ההדרדרות תהיה מהירה. כך אני חושבת...? תודה על כל התמיכה וההבנה- לפעמים רק להוציא החוצה עוזר להרגשה. תהיה חזקה ושמחה, איילת.
