מרגיש מנוסה מספיק לענות
בהנחה שהשאלה היא מהרצון לדעת ולא לנגח, הרי לך כמה נקודות למחשבה: לכל אחד טיול הוא מסע אחר. וכל אדם בעל מדרג חשיבויות שונה, וללא הימצאותך באותה נקודת מבט תתקשה לראות את שרואה עיין אחרת מנקודה שונה. נתחיל בסיבות ליציאה: חופש הוא מושג ערטילאי, יש הרואים בו מסע הזדככות, יש המחפשים כיף, יש היוצאים על מנת לברוח מעצמם, ישנם רבים שחייבים זאת לעצמם משיקולי לחץ חברתי, ויש המחפשים את עצמם במקום זר ומנותק, וודאי ישנן עוד סיבות רבות. משך הטיול תלוי גם הוא באדם, והרבה גם בהגדרה: האם שנתיים מחיה בבנגקוק הוא טיול? האם שנה במנזר הוא מסע? ומה הוא בעצם טיול או חופש?? נקודה נוספת לדיון הנוטה להבחן אחרת ע"י אנשים שונים, והיא רמת חיים. והרי פאריס הילטון לא תדע על מה אתה מדבר כשאתה אומר חיים ב-100$ ליום, (ואתה עוד טורח לרשום "מבזבז" 100$ ליום). ואיך לכל הרוחות תרגיש פאריס בהתכלבות שכזאת? היא עשתה מזה סדרה, ועשתה בהזדמנות מיליונים מזה.. והאם משמעות "החיים הטובים" זהה אצל כולנו? והאם אני אידיוט כשאני תורם מבחירה מהנטו שלי מספר אלפי דולרים כל חודש כדי לחיות בקבוץ שלי רק כדי שאוכל לשמוע ציפורים מצייצות בקומי בבוקר, בעודך שרוי בערפיח רעשני במקום בו הביטחון האישי מפוקפק ביותר, ורואה בזאת פסגת החיים הטובים? האם אני אידיוט כשאני ישן באוהל במדינה בה מגורים ואוכל עולים פחות משלושה ירוקים ליום, מהם יש לי עשרות אלפים במשמורת הבנק? ואולי החיים הטובים הם היות אדם בעל בחירה עצמית ללא קשר לתוכן הבחירה? ואיך תתייחס למי שיעדיף לישון על קרטון גלי בתחנת ויקטוריה במומביי בינות מאות אדם וחולדות המחפשות מזור מגשם על שינה במלון? ואילו חוויות יחווה ואיזה שיעור ילמד על האדם והסביבה משתי צורות אלו? טיול הוא דבר שאינו מתאים לרבים, ודרך חיים למעטים, אבל שיפוטיות מתאימה לאלו שמכירים את שתי הדרכים, וכן גם הבחירה. כמה מילים על טיול ארוך כפי שמופיע בבלוג שלי בתפוז: "מסקר שעשיתי בין מטיילים רבים שטיילו תקופות של שנתיים ויותר ומניסיון אישי: טיול רצוף הוא דבר מורכב. אפשר לטייל 5-8 חודשים ברציפות, אבל אז חוסר האיזון בין החוויות הנצברות ויכולתנו לפרוק את החוויות מכריע אותנו, ומתחיל משבר מנטאלי שאם מושכים אותו הופך למשבר פיזי, והוא מכונה בעגת המטיילים המשבר החצי שנתי. זוהי תופעה מחזורית, שמתחילה בחוסר עניין, וממשיכה באדישות, ובחוסר אכפתיות, ובעייפות גופנית ופגיעות למחלות. כשמרגישים את אותות המשבר יש לעצור את הטיול ולהשתקע במקום אחד למשך 3-8 שבועות כדי למלא/לפרוק מצברים. אין מטייל שחסין בפני זה. שנה שנייה של טיול מתבטאת בקצב שונה לחלוטין והתרכזות בדברים שונים, הרבה מטיילים עוצרים לפרקי זמן גדולים יותר, ומקדישים יותר בלחוות את החיים עצמם ופחות את האתרים. העניין במקומות מסוג "הכי" מתמעט, והחוויה היא הסתכלות על העולם בקטן, התנהגות מרתקת, אנומליה התנהגותית או כל דבר קטן ולא שיגרתי נהפך לחוויה. קרומי ומעטפות ההגנה מתחילים להתקלף, ועושים מטמורפוזה נפשית ראשונה בהשתחררות אמיתית ממוסכמות. שנה שלישית היא הקשה והמורכבת ביותר להסבר, הטיול נעשה דרך חיים ופחות ופחות מכירים חיים בדרך אחרת, וקשה יותר לתקשר עם אנשים שאינם מטיילים (אם כי השפה נשארת, תחומי העניין שונים). בשנה זאת אותה אני מכנה שנת גשר, מגלים שוב ושוב את המציאות הנפרדת, המקבילה, ועדיין עוברים בין מציאויות שונות, וכל זאת ללא מורה דרך המוביל אותנו – להמחשה, הסמים יכולים לקחת אותנו למציאות נפרדת באמצעות מורה דרך שעשוי להוביל אותנו, ועשוי גם לא להחזיר אותנו, וכשהתובנות של מטייל מאפשרות במודע או שלא במודע לקחת אותנו למציאות אחרת , ותוך שליטה לשוטט וגם להחזיר אותנו, גילינו דבר מופלא. בשנות הטיול הבאות נאבד את היכולת לחזור למציאות האוניברסאלית, ונאבד את המפתח לשער ונשכח את הדרך חזרה, כך שמי שרוצה "לחזור" צריך לעשות זאת בשנת הטיול השלישית. כמובן כל אחד והמטען שהוא מביא איתו, והחלוקה לשנים יכולה להיות מעט שונה, אבל כללית זוהי התורה". כשכתבתי זאת לא התייחסתי ולו במילה לנושאי הכסף ורמת החיים. לי כמטייל חשיבות הממשקים עם עצמי והסביבה הם החשובים יותר. כמי שבז למתווך הנקרא כסף, שלא מייחס חשיבות רבה למטעמים ולמנעמים שהוא מקנה, מתאים לי יותר לנדוד מאשר לאדם שנוחות חשובה לו ביותר. גם לי אין את הפריבילגיה להיות שיפוטי על מנת לנסות לחוות דעה על גולים מארצם מרצון, ועל בוחרי המחיה בארץ ניכר, ועל החיים מבחירה במקום אותו איני אוהב כלל כמו בנגקוק על צפיפותה וחולייה, כמו שאיני מנסה לשפוט מתכלבים מבחירה וסאטלנים מבחירה, ובליינים מבחירה כל עוד זוהי בחירתם החופשית, כמו שאיני מקבל שיפוטיות מצד אנשים שאינם מכירים את הדרך בה אני בוחר. ולנושא החופש אותו הזכרת, לצערי מרבית היוצאים לחופש משלים עצמם כל זמן שמתכננים צעדיהם בקפידה, מחושבים בהוצאותיהם, ונשמעים לצווי חברה. זוהי פשוט בחירה בהשמעות לאדון אחר הנקרא "אני" במקום שרות אדון הנקרא "רסר" או "אמא". החופש האמיתי נמצא מעבר לצווי חברה, או השמעות טוטלית לתכניות, אבל זהו דיון נפרד. ולגבי כבוד לבחירות של אחרים, בדוק עצמך האם אתה נוהג כבוד בזולת כשאינך מכבד ומעריך בחירותיו, והתוצאה וודאי תהיה שהאחר ידע לכבד אותך ולהוקיר בחירותך. מקווה שתרמתי משהו לך או לאחרים בתובנות שלי בנושאי טיול, ושיהיה רק טוב!!
