תשובות
1. בהכללה גסה שמקובלת פחות או יותר על הכלל - גזעים קטנים/בינוניים נחשבים גורים עד גיל שנה. גזעים גדולים/ענקיים נחשבים גורים עד גיל שנה וחצי-שנתיים.
שוב, רק נחשבים, זו לא קביעה מדעית.
2. אפשר
להתחיל ולנסות אלף גור החל מהרגע שבו הוא מופרד מהאימא ומהשגר שלו (אחים/אחיות)... בהכללה - כבר מגיל חודשיים והלאה.
3. בהכללה גסה שמקובלת פחות או יותר על הכלל - גור מסוגל להתאפק לצרכים בשעות כמספר החודשים שלו. גור בן 5 חודשים יכול להתאפק 5 שעות. גור בן 9 חודשים יכול להתאפק 9 שעות וכו'...
זו רק הכללה וקביעת "כלל אצבע". יש גורים שיכולים הרבה יותר ויש כאלו שהרבה פחות. זה מאוד מאוד תלוי.
בעקרון, עד לימוד מלא לצרכים, שיכול להימשך גם 3-4 חודשים ויותר, צריך ורצוי ומומלץ להוציא תא הגור לפיפי-קקי כל שעתיים-שלוש. גם אם זה ל- 10 דקות, העיקר להוציא ולתת לו את ההזדמנות להתרוקן.
עדיף 10 דקות על בכלל לא.
עדיף תמיד במסלול קבוע שהוא מכיר.
עדיף לכמה שיותר זמן כי יש כלבים שלוקח להם זמן להיפטר מההתרגשות של לצאת בחוץ עם כל הגירויים ולעבור ל- MOOD של להתפנות.
אני מוציא את הכלב שלי (בן שנה, בדיוק סיים להיות גור) סביבות ה- 30-45 דקות בבוקר (6 בבוקר, תמיד סיבוב קבוע), שעה עד שעתיים בצהריים (3-4 בצהריים, תמיד מגרש מגודר וגדול ששם מריצים ומפעילים אותו) ושעה עד שעתיים בערב (8-10 בלילה, תמיד מסלול משתנה להכרת השכונה כדי שאם יאבד ידע לחזור).
כשהיה גור, הייתי מוציא אותו כל 3-4 שעות, וגם יותר מזה כשלמדתי את הסימנים שלו ואיך שהוא מבקש כשהוא צריך להתפנות (ובשביל זה גם צריך להיות עם הגור מידי פעם, בוקר חופשי או יום חופש וכו', להינות ממנו ושהוא יהנה ממך).
4. אחרי לימוד לצרכים, מה שלוקח זמן וסבלנות ואפילו לא תו אחד של עצבים - הוא בהחלט יוכל להישאר 8-9 שעות לבד ולהתאפק בסבלנות. אני מניח שרוב הכלבים של רובנו פה עושים את זה.
ולמה שכתבת - השנה היא לא "קשה" היא לא "סבל"... היא כן מאמצת. היא כן מאתגרת. היא כן לא פשוטה.
צריך זמן, המון סבלנות, המון התמדה ואם רוצים לגדל כמו שצריך, אז גם השקעה.
כל אחד יכול להביא ילד לעולם, לתת לו אוכל ומים ושיגדל. הקסם הוא באיך הוא יגדל.
השנה הזו למרות הקשיים והמאמצים היא מאוד מהנה ומתגמלת. היא אתגר עצום וענק לאופי ולהתמדה שלך. היא דרך ומסלול שבו אתה לומד המון על הכלב ועוד יותר המון על עצמך. דרך שבה אין לך זין להוציא אותו, אבל אתה בכל זאת מוציא אותו כי אתה אחראי לו, כי הוא תלוי בך. אין לך כוח לברר איזה אוכל הכי טוב, אבל אתה יושב וחופר על זה כי אתה רוצה שהוא יהיה בריא ומאושר. לקחת אותו לרופא ולדאוג לו. לטפל בו כשקשה.
ובעיקר בעיקר להינות ממנו וממה שהוא מכניס לחיים שלך (הוא מכניס נטו אהבה).
זה מבאס לפעמים, אבל זה תמיד מאתגר ותמיד מרגש כי כלב הוא נשמה אמיתית והוא מחזיר לך כל כך הרבה תמורת הדאגה ההורית שאתה מעניק לו.
