רועי 123 היקר (וכולם)
אומנם אין לי ילדים, אבל הייתי בצבא, באקדמיה, אני מאורסת ויש לי עבודה עם קהל. בגיל שלך זה (20, נכון?) זה לגיטימי לחשוב ככה, אני לא כל כך זקנה ,רק 26, אבל זה הרבה הבדל כי לחבר'ה הישראלים קורים המון דברים בשנים האלה, אני למשל בגיל 18 כששלחו לי תאריך גיוס ביקשתי שיחה עם מפקדת לישכת הגיוס כי לא רציתי להתגייס, תנחש למה?? במיוחד פחדתי מהטירונות כל הזמן הייתי אומרת לעצמי איך אני אצליח להוציא מהפה "כן המפקד" הרי יש לי בעייה עם הברות כאלה, ואז הגעתי למפקדת לשכת הגיוס והייתה שם גם פסיכולוגית ואמרתי להם שאני לא רוצה להתגייס כי אני מגמגמת וכי "אני מסכנה" ואין לי בטחון ועוד דברים מהסוג הזה, כמובן שאחרי יומיים בערך קיבלתי תשובה שלילית וזאת הייתה מתנה כי התגייסתי והכל היה בסדר, ואתה חייב לחוות את הדברים האלה שאתה כל כך פוחד מהם, גם באוניברסיטה כשהיינו צריכים לעשות מצגות הייתי כל כך מבוהלת ואם זה היה בקבוצה אז תמיד הייתי מוכנה לעשות את כל העבודה רק בשביל להתנער מהרצאה מול הכיתה אח"כ, אבל במה זה עזר לי, ואז כשהייתי חייבת לעשות משהו כזה לבד כבר לא היה לי מאחורי מי להתחבא אז כן עשיתי את זה ועוד פעם ועוד פעם כי ממש רציתי להלחם בזה, אותו דבר עם בן הזוג לפעמים אם אנחנו מתווכחים ואני נתקעת על מילה אני מרגישה כל כך מטומטמת כאילו עכשיו הוא לוקח פחות ברצינות את מה שאני אומרת לו אבל כל זה בראש שלנו, ומכאן מתחילה הבעייה, אנחנו מראש חושבים שלא נוכל להגיד את המילה הזאת, אנחנו מראש חושבים שלא נצליח לדבר מול קהל, שהדייט שלנו יברח כי לוקח לי יותר זמן לדבר. אין ספק זה נורא מביך גם אם זה לפני אנשים קרובים אליך כמו חברים ובני זוג אבל אנחנו חייבים להתמודד עם זה ואנחנו עושים את זה יום יום מבלי לדעת בכלל, כי זה נקרא לחיות. ואתה תצא לדייטים וחלקם יהיו טובים וחלקם פחות, בדיוק כמו אצל אנשים שלא מגמגמים, עד שתפגוש מישהי שלה זה לא יפריע כי היא לא תראה את רועי כמגמגם אלא כבן אדם עם משהו מסויים כי בטוח שגם לה יש משהו כזה וזה נקרא חסרון פשוט מסוג אחר, מי אמר שהחסרונות של בן זוגי הם פחות גרועים מהגמגום שלי. ואז אתה תלך ללימודים אקדמאיים וגם שם יבוא יום שלא תהייה ברירה ותצטרך להציג משהו או לדבר עם מישהו חשוב או להוכיח את עצמך תוך כדי דיבור ותעשה את זה וזה רק יחזק אותך ושוב מי אמר שאם עומד איזה אחד שלא יודע על מה הוא מדבר זה פחות גרוע ממישהו שיודע אבל מגמגם, את מי יעריכו יותר??? ותאמין לי שכל יום עד היום, למרות שיש לי הרבה יותר בטחון ממה שהיה לי לפני 6-8-שנים, אני עדיין נלחמת עם זה , אני לא תמיד אשאל איפה הרחוב הזה או הזה , תלוי איך קוראים לרחוב, אני לא תמיד מתסדרת בביטוח לאומי ובכל מיני מוסדות כאלה חסרי סבלנות אבל זה לא אומר שאני לא חיה אני עדיין עושה את כל מה שאני צריכה ורוצה אחרת יהיה אפשר לאשפז את כולנו מבדידות ודיכאון וזה בדיוק מה שעשו פעם, היו חושבים שבגופם של מגמגמים ישנם שדים והיו מאשפזים אותם. תפסיק לפחד ולחשוב על כל מה שאתה אמור לעבור פשוט תחייה את זה. נ.ב. הראיון עבודה האחרון שלי שהיה ממש חשוב לי גמגמתי בטירוף (למרות שלקחתי משהו להרגעה לפני) כי הייתי נורא לחוצה אבל התקבלתי, כנראה נפלתי על מישהי שידעה להעריך אותי בכל זאת ואת הקורות חיים שלי.
