קתרינה הנמה
New member
שאלה לכולם
קודם כל שלום לכולם! מה שלומכם? אני חדשה פה. יש לי שאלה: מזה זמן מה אני מסתובבת פה, ומציצה בסקרנות בהודעות הקצרות שאנשים אלמוניים משאירים פה, וחושפים חתיכות מחייהם. הסיפורים מעניינים ומיוחדים, ומדי פעם- כשמציצה לה השבת מבעד לתריסים, אני מתיישבת לתור אחר עוד פיסה שנותנת לי הזדמנות להשתתף בסיפור היכרות מרתק בין בני- זוג שהכירו באיזו ארץ טרופית והפכו לזוג ורוד- כדי שיחמם לי את השבת בצבעים אופטימים. מה אני אגיד לכם, לפעמים זה פשוט ממלא אותך בזרמי תקווה, שמסתירים בעיקשות את המציאות האפורה הזו שאני מיטלטלת בה בחיי היומיום. אך לפעמים מנקרת בי המחשבה: זה לא חסר לכם לפעמים? לא חסר לכם שאינכם מסוגלים להריץ דחקות וסיפורים מימי הצבא על רס"ר המחנה המשופם שעמד תמיד בשער כדי לצוד חיילים תמימים, הטירונות הנוקשה בחודש יולי- והנקודה המשמחת שההורים באו לבקר, וסיום המסע, שהרגשת על גג העולם, או השמירות המתישות והשבתות הארוכות בהן התגעגעת לחמין של אמא, ונשבעת שאתה הולך ביום ראשון לקב"ן, וזהו זה? או צפייה משותפת בסרטיי הבורקס של פעם- אלה שנהגנו לצפות יחדיו בבית אמא- אלכס חולה אהבה ודומיהם? בהם נהגנו להתגלגל מצחוק מהבדיחות שרק ה"ישראלים היהודים" יכולים להבין? או הזיכרונות מימי הפסקות בית- הספר- השוקו והלחמנייה הנוסטלגים? ימי הזיכרון, טיול הצופים, המורה הפוזלת חווה, והטיול השנתי הבלתי- נשכח? איך? איך אפשר לוותר על כל זאת ולא להביט לרגע לאחור? כי הוא לעולם לא יבין מה מצחיק ב"גשש החיוור", או להתרגש משיריה הישנים של "כוורת". הוא פשוט יתלה בך עיניים נוגות וגדולות, וינסה להבין על מה לעזאזל את מדברת? חברים, אתם יכולים לטעון שהאהבה מנצחת הכל, אבל אתם שוכחים דבר אחד: זה זמני. קראו את הקטע הבא: " ´חרף כל עדנת חושיו מצהיר האדם המאוהב שהוא ונשוא אהבתו אדם אחד הם, ומוכן להתנהג כאילו הייתה זו עובדה´ " אמר פרויד. אנו גדלים עם האשליה שיש בנמצא אהבה מושלמת. היפהפיה הנרדמת, שהתעוררה מנשיקת הנסיך, חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה, חבוקה בזרעותיו. סינדרלה תוחבת רגל בנעל הנכונה- וזוכה באהבה. במשך הדורות ציירו משוררים ופילוסופים את התפארת והטרגדיה שבאהבה במילים הנשגבות והנואשות ביותר. על להט האהבה נכתב יותר מאשר כל כל רגש אנושי אחר. "מי אהב מעודו ולא אהב במבט ראשון?" שאל כריסטופר מארלו במאה ה- 16, כשהצהיר שהאהבה היא כישוף-קסם המלכד שני זרים במבט ראשון. האהבה תוארה כצורך נואש, רעב ומשתוקק- הנרגע רק עם מראה האהובה.אהבה ומוות הוצבו זה לצד זה, כאילו המוות היה התשובה היחידה אם ייקרעו חלילה האהובים זה מזרועות זה. רומיאו ויוליה חיים בכולנו. האמונה שניתן לאחוז ברגש הפרא והנפלא של האהבה לאורך כל החיים מניעה רבים לנישואים ולאושר נצחי, כפי שמבטיחות האגדות. במקרים נדירים יכולה האהבה להתקיים עד למוות. לעתים היא נמשכת שנים. לעתים רק חודשים, אולי אפילו רק ימים, לפני שהשיכרוןצועק והופך לזעם ואדישות. ייתכן שהשאלה הנשאלת ביותר במשך מאות שנים, הנשאלת במצוקה ויגון היא: "מה קרה לאהבתנו?" מדוע דועכת התשוקה הנלהבת, הלוהטת, האופפת- כל, אשר חשבנוה לאהבה, והופכת לרמץ של התפכחות? מה גורם לגבר ואשה שנמשכו בלהט זה לזה במבט ראשון, לגלות שהתשוקה נעלמה? כפי שאמרה אשה צעירה לאחר שישה חודשי נישואין: " מה קרה לצורך המכלה הזה שחשתי שתחילה לבעלי? כמהתי להיות לידו כל רגע. הייתי כמטורפת". "טירוף" הוא המילה. הפנטזיות כה חזקות עד שהן הורסות את מה שאנו מכנים אהבה. האם ייתכן שאנו מבקשים את הבלתי- אפשרי בחיפושינו אחר האהבה? מחנכים אותנו להאמין ש"להיות מאוהב" פירושו לגרום אושר לאדם אחר, אך רובנו מרגישים את ההיפך הגמור: אנו בוחרים במישהו שאנו מאמינים שיגרום לנו אושר, ולנצח! אשליה אחרת שקיימת ברובנו לגבי אהבה היא, שאנו רואים את "מעשה האהבה" כ"אהבה". תשוקה מינית ורגש האהבה הם שני רגשות שונים, אף כי לעיתים הם שזורים זה בזה. התשוקה המינית שלנו היא תאווה, אירוטיקה חושנית. אפשר היה לומר שהיא מבטאת את דרכו של הטבע לוודא את המשכיות הגזע. זרים מביטי זה בעיני זה, נמשכים מיד, מתחבקים, מתנשקים בלהט, נהנים זה מגופו של זה במיטה. התוצאה- ילד. הטבע אינו מתעניין ביותר מזה". עכשיו מה אתם חושבים? אתם רואים את עצמכם ביחד אחרי שכל שתשוקה הזו נעלמת והבסיס המשותף הוא צר יחסית? אז נשארים עם ההתמודדות היומיומית עם הבעיות שעולות ומאיימות להביא לבקע: הדת של הילדים, העבודה בחברה בלי יכולת להתקדם בגלל הקושי עם ההתמודדות עם שפה זרה במכללות, הריחוק מהמשפחה והגעגועים לבית אמא, הפרידה מהחברים- כבר אי- אפשר לקפוץ לרחלי- החברה מהתיכון,או לפגוש בסופר בחברה של אמא, העיתון של יום שישי, והשקט ברחובות בבוקר שבת. השמש החמימה שזורחת כל העונה, והרופא האדיב בבית- החולים שמתייחס כאילו היית בת- משפחה. הספר השנתי שקונים ביום כיור וההתנקות הנפשית והמפגש עם כל החברים והשכנים ביום כיפור ליד בית הכנסת. לראות את האחיינים החמודים של אחיך שאת אוהבת כל- כך גדלים והופכים לנערים בוגרים לנגד עינייך, ולהתגאות כשבנך חוזר עם חנוכייה שהכינו בבית- הספר לחנוכה- או המחברת עם השירים והציורים שכתבו ליום האם עם שירי הילדות האהובים עלייך- "אמא יקרה" ו"היקינטון". ימי השבת שכולם יושבים מסביב לשולחן ואוכלים את החמין של אמא. תגידו לי, איך אתם עושים את זה? פשוט מחקתם את הכל מהרקורד והתחלתם חיים חדשים? לקום בבוקר ליום אפור וגשום, עם אנשים שלא שואלים אותך על החדשות שהיו אתמול בטלויזיה בעודך ממתין בתחנת- האוטובוס, ללכת לעבוד במשרד אפלולי, לאכול קציצות מוזרות לארוחת צהרים, ולחשזור הבייתה בערב שוב בחושך. מה, שמש לא זורחת פה? להביט בחלונות הראווה בעצי הפלסטיק בכריסטמס, ולהתגעגע לערבי חג שהאגוד למען החייל הייתה משדרת בטלויזיה לכבוד החנוכה עם שירים שכולנו אוהבים ועם ספיישל פרקים של "שכנים שכנים"- לטעום סופגניות במכולת השכונתית, ולהשתתף בהצגת חג החנוכה של הילד. פה הם קונים מתנות אחד לשני, ואוכלים עוף- אצלנו היינו מתכנסים לשמוע על הגבורה של המכבים וללקק לביבות. לחלום על הפרדסים הכתומים שחולפים על פנינו בנסיעה המשפחתית לצפון, במקום כמויות השלג האלה שמכסות את כל העיר בלבן אחיד. אני מצטערת, אני פשוט מאוכזבת. היה לי חבר גרמני, וזה לא עבד. אני רק רוצה שתהיו מאושרים. אל תעשו משהו שתתחרטו עליו. תחשבו טוב טוב לקראת מה אתם הולכים, ועל מה אתם הולכים לוותר. אני לא עשיתי את השיקול הזה, ונפלתי. שתהיה לכולנו שבת שלום.
קודם כל שלום לכולם! מה שלומכם? אני חדשה פה. יש לי שאלה: מזה זמן מה אני מסתובבת פה, ומציצה בסקרנות בהודעות הקצרות שאנשים אלמוניים משאירים פה, וחושפים חתיכות מחייהם. הסיפורים מעניינים ומיוחדים, ומדי פעם- כשמציצה לה השבת מבעד לתריסים, אני מתיישבת לתור אחר עוד פיסה שנותנת לי הזדמנות להשתתף בסיפור היכרות מרתק בין בני- זוג שהכירו באיזו ארץ טרופית והפכו לזוג ורוד- כדי שיחמם לי את השבת בצבעים אופטימים. מה אני אגיד לכם, לפעמים זה פשוט ממלא אותך בזרמי תקווה, שמסתירים בעיקשות את המציאות האפורה הזו שאני מיטלטלת בה בחיי היומיום. אך לפעמים מנקרת בי המחשבה: זה לא חסר לכם לפעמים? לא חסר לכם שאינכם מסוגלים להריץ דחקות וסיפורים מימי הצבא על רס"ר המחנה המשופם שעמד תמיד בשער כדי לצוד חיילים תמימים, הטירונות הנוקשה בחודש יולי- והנקודה המשמחת שההורים באו לבקר, וסיום המסע, שהרגשת על גג העולם, או השמירות המתישות והשבתות הארוכות בהן התגעגעת לחמין של אמא, ונשבעת שאתה הולך ביום ראשון לקב"ן, וזהו זה? או צפייה משותפת בסרטיי הבורקס של פעם- אלה שנהגנו לצפות יחדיו בבית אמא- אלכס חולה אהבה ודומיהם? בהם נהגנו להתגלגל מצחוק מהבדיחות שרק ה"ישראלים היהודים" יכולים להבין? או הזיכרונות מימי הפסקות בית- הספר- השוקו והלחמנייה הנוסטלגים? ימי הזיכרון, טיול הצופים, המורה הפוזלת חווה, והטיול השנתי הבלתי- נשכח? איך? איך אפשר לוותר על כל זאת ולא להביט לרגע לאחור? כי הוא לעולם לא יבין מה מצחיק ב"גשש החיוור", או להתרגש משיריה הישנים של "כוורת". הוא פשוט יתלה בך עיניים נוגות וגדולות, וינסה להבין על מה לעזאזל את מדברת? חברים, אתם יכולים לטעון שהאהבה מנצחת הכל, אבל אתם שוכחים דבר אחד: זה זמני. קראו את הקטע הבא: " ´חרף כל עדנת חושיו מצהיר האדם המאוהב שהוא ונשוא אהבתו אדם אחד הם, ומוכן להתנהג כאילו הייתה זו עובדה´ " אמר פרויד. אנו גדלים עם האשליה שיש בנמצא אהבה מושלמת. היפהפיה הנרדמת, שהתעוררה מנשיקת הנסיך, חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה, חבוקה בזרעותיו. סינדרלה תוחבת רגל בנעל הנכונה- וזוכה באהבה. במשך הדורות ציירו משוררים ופילוסופים את התפארת והטרגדיה שבאהבה במילים הנשגבות והנואשות ביותר. על להט האהבה נכתב יותר מאשר כל כל רגש אנושי אחר. "מי אהב מעודו ולא אהב במבט ראשון?" שאל כריסטופר מארלו במאה ה- 16, כשהצהיר שהאהבה היא כישוף-קסם המלכד שני זרים במבט ראשון. האהבה תוארה כצורך נואש, רעב ומשתוקק- הנרגע רק עם מראה האהובה.אהבה ומוות הוצבו זה לצד זה, כאילו המוות היה התשובה היחידה אם ייקרעו חלילה האהובים זה מזרועות זה. רומיאו ויוליה חיים בכולנו. האמונה שניתן לאחוז ברגש הפרא והנפלא של האהבה לאורך כל החיים מניעה רבים לנישואים ולאושר נצחי, כפי שמבטיחות האגדות. במקרים נדירים יכולה האהבה להתקיים עד למוות. לעתים היא נמשכת שנים. לעתים רק חודשים, אולי אפילו רק ימים, לפני שהשיכרוןצועק והופך לזעם ואדישות. ייתכן שהשאלה הנשאלת ביותר במשך מאות שנים, הנשאלת במצוקה ויגון היא: "מה קרה לאהבתנו?" מדוע דועכת התשוקה הנלהבת, הלוהטת, האופפת- כל, אשר חשבנוה לאהבה, והופכת לרמץ של התפכחות? מה גורם לגבר ואשה שנמשכו בלהט זה לזה במבט ראשון, לגלות שהתשוקה נעלמה? כפי שאמרה אשה צעירה לאחר שישה חודשי נישואין: " מה קרה לצורך המכלה הזה שחשתי שתחילה לבעלי? כמהתי להיות לידו כל רגע. הייתי כמטורפת". "טירוף" הוא המילה. הפנטזיות כה חזקות עד שהן הורסות את מה שאנו מכנים אהבה. האם ייתכן שאנו מבקשים את הבלתי- אפשרי בחיפושינו אחר האהבה? מחנכים אותנו להאמין ש"להיות מאוהב" פירושו לגרום אושר לאדם אחר, אך רובנו מרגישים את ההיפך הגמור: אנו בוחרים במישהו שאנו מאמינים שיגרום לנו אושר, ולנצח! אשליה אחרת שקיימת ברובנו לגבי אהבה היא, שאנו רואים את "מעשה האהבה" כ"אהבה". תשוקה מינית ורגש האהבה הם שני רגשות שונים, אף כי לעיתים הם שזורים זה בזה. התשוקה המינית שלנו היא תאווה, אירוטיקה חושנית. אפשר היה לומר שהיא מבטאת את דרכו של הטבע לוודא את המשכיות הגזע. זרים מביטי זה בעיני זה, נמשכים מיד, מתחבקים, מתנשקים בלהט, נהנים זה מגופו של זה במיטה. התוצאה- ילד. הטבע אינו מתעניין ביותר מזה". עכשיו מה אתם חושבים? אתם רואים את עצמכם ביחד אחרי שכל שתשוקה הזו נעלמת והבסיס המשותף הוא צר יחסית? אז נשארים עם ההתמודדות היומיומית עם הבעיות שעולות ומאיימות להביא לבקע: הדת של הילדים, העבודה בחברה בלי יכולת להתקדם בגלל הקושי עם ההתמודדות עם שפה זרה במכללות, הריחוק מהמשפחה והגעגועים לבית אמא, הפרידה מהחברים- כבר אי- אפשר לקפוץ לרחלי- החברה מהתיכון,או לפגוש בסופר בחברה של אמא, העיתון של יום שישי, והשקט ברחובות בבוקר שבת. השמש החמימה שזורחת כל העונה, והרופא האדיב בבית- החולים שמתייחס כאילו היית בת- משפחה. הספר השנתי שקונים ביום כיור וההתנקות הנפשית והמפגש עם כל החברים והשכנים ביום כיפור ליד בית הכנסת. לראות את האחיינים החמודים של אחיך שאת אוהבת כל- כך גדלים והופכים לנערים בוגרים לנגד עינייך, ולהתגאות כשבנך חוזר עם חנוכייה שהכינו בבית- הספר לחנוכה- או המחברת עם השירים והציורים שכתבו ליום האם עם שירי הילדות האהובים עלייך- "אמא יקרה" ו"היקינטון". ימי השבת שכולם יושבים מסביב לשולחן ואוכלים את החמין של אמא. תגידו לי, איך אתם עושים את זה? פשוט מחקתם את הכל מהרקורד והתחלתם חיים חדשים? לקום בבוקר ליום אפור וגשום, עם אנשים שלא שואלים אותך על החדשות שהיו אתמול בטלויזיה בעודך ממתין בתחנת- האוטובוס, ללכת לעבוד במשרד אפלולי, לאכול קציצות מוזרות לארוחת צהרים, ולחשזור הבייתה בערב שוב בחושך. מה, שמש לא זורחת פה? להביט בחלונות הראווה בעצי הפלסטיק בכריסטמס, ולהתגעגע לערבי חג שהאגוד למען החייל הייתה משדרת בטלויזיה לכבוד החנוכה עם שירים שכולנו אוהבים ועם ספיישל פרקים של "שכנים שכנים"- לטעום סופגניות במכולת השכונתית, ולהשתתף בהצגת חג החנוכה של הילד. פה הם קונים מתנות אחד לשני, ואוכלים עוף- אצלנו היינו מתכנסים לשמוע על הגבורה של המכבים וללקק לביבות. לחלום על הפרדסים הכתומים שחולפים על פנינו בנסיעה המשפחתית לצפון, במקום כמויות השלג האלה שמכסות את כל העיר בלבן אחיד. אני מצטערת, אני פשוט מאוכזבת. היה לי חבר גרמני, וזה לא עבד. אני רק רוצה שתהיו מאושרים. אל תעשו משהו שתתחרטו עליו. תחשבו טוב טוב לקראת מה אתם הולכים, ועל מה אתם הולכים לוותר. אני לא עשיתי את השיקול הזה, ונפלתי. שתהיה לכולנו שבת שלום.