שאלה לכולם

צלליתי

New member
שאלה לכולם

אם אח שלכם היה צריך לעבור קטיעת רגל ובנוסף היה נמצא במצב ההולך ומחריף (כמובן מבלי למות), כאשר כל פעם נוספת עוד מחלה והוא שרוי במצב תמידי של כאבים, גירודים ושאר תחושות גוף לא נעימות 24/7+מצוקה נפשית+חוסר ידע+בדידות מוחלטת+חוסר תזוזה+משקעים קשים מהעבר+ללא תקשורת עם אך אדם+אתם יודעים בוודאות שהוא נורא סובל מהמון דברים מציקים בטירוף ועוד ועוד...

האם בסופו של דבר הייתם מצליחים לסלק את זה מהמוח ולחיות כפי שבא לכם,ללא רגשות אשם, ללא מחשבות אובססיביות, ללא חיפוש אינסופי אחר חומר על בעיותיו ובעיותיו הפוטנציאליות וללא שום השפעה על חייכם?


הייתם מסוגלים פשוט להגיע למצב של חיים שפויים לחלוטין עם הנאה, צחוק, תפקוד תקין ושמחה ?



הרי כולנו מצליחים לעשות זאת איכשהו, כשמדובר על מה שקורה באפריקה (אולי בעצם זה בגלל שיש ב"כאן ועכשיו" בעיות דחופות יותר), אז האם אפשר איכשהו להצליח לעשות זאת עם קרוב משפחה ?
 

אופירA

New member
מנהל
ברור שאדם תקין ברוחו לא יכול לסלק עובדה זו ממוחו לחלוטין

ולא יכול לחיות איך שבא לו, חיים ללא תחושת צער ואובדן ברקע (ומי בכלל כן יכול לחיות איך שבא לו?).
למרות שבנוגע לאפריקה רובנו כן מצליחים להתעלם ולא לתת לזה מקום רציני ברקע חיינו (מלבד אולי צער קל מדי פעם, ויש שגם יצטרפו לפעולות סיוע מסוימות, אך בלי תחושת סיוט שמכבה את החיים, ועם תחושת סיפוק על העזרה).
ובאמת, אפריקה זה לא אח שלי ולא הבן שלי, ולכן זה סביר שאנו לא חיים את זה כמעט בכלל.
ואילו בקרוב משפחתי זה בהחלט יותר נוגע ללבי ויותר יוצר צל וקושי בחיי.

אז לא מסלקים את זה מהמוח, ולא חיים איך שבא לי, אלא מושיטים עזרה וסיוע ומרגישים אחריות.
אבל רוב האנשים כן יודעים להעיף את רגשי האשם, באשר הושגה הכרה שהם לא תורמים שום תועלת וכן מוסיפים נזק על סבל.
וכן יודעים להפריד במידה מסוימת בין חיי לבין הסבל של קרוב משפחתי.
וגם מבינים שאנו עלולים להרגיש הרבה יותר נורא לגבי סבלו של הזולת, מאשר הוא עצמו, כי הוא מקבל כלים לשרוד את סבלו, ואנו לא קיבלנו, ולכן מוחנו חרד ומיורא ומזועזע יותר מהמותאם.
ובגלל ההבנה הזו כן יוצרים הפרדה וניתוק מסוים מהסבל שלו. סומכים עליו שהוא חזק יותר מאיתנו בלחיות את הסבל הזה. ויודעים שהליקוי הנוירולוגי שגורם לו את הסבל הזה גם מונע ממנו להרגיש חלק מההרגשות. רק אנו בלי הליקוי הנ"ל כן מרגישים ולכן מאמינים שהוא סובל יותר ממה שהוא סובל.

אנשים יחפשו חומר על עזרה לסבל, אך לא חומר אינסופי, ובוודאי שלא חומר על הבעיות הפוטנציאליות שבכלל עוד לא הופיעו.
הם מבינים שלהעצים את הייסורים ע"י חיטוט לא נורמטיבי זה כפייתיות מזיקה, ומעדיפים למנוע ולא לטפח אותה.
ויודעים שעדיף להסיח את הדעת במידה מסוימת (ברור שלא ברמת הצרות באפריקה), כדי לחיות נורמלי כנחוץ עבורם ובעיקר למטרת הושטת היד לסובל, כמסת היכולת.

זה תהליך, וזה קשה. הרבה שנים תרגלתי לסלק רגשי אשמה על מה שאין ביכולתי לעשות. היום אני כבר מגחכת להופעתם ומעיפה אותם מיידית.
המון התאמצתי ללמוד איך למקד את מחשבותי רק במה שאני כן יכולה לעשות היום להטבת המצב, ולסרב להיכנע לרגשי האשמה על מה שהזקתי בעבר וגם מה שאיני מצליחה היום - בנוגע לבני היחיד.
ואת אפילו לא עוללת שום דבר רע לאחיך, אז בכלל אפשרי ותקין וחשוב שתסלקי רגשי אשמה.
אבל בהחלט זה תהליך מחשבתי ממושך ומאומץ.
 
למעלה