שאלה לי אליכם.

[kיציק לוי]

שאלה לי אליכם.

ב"ה איך אתם מתמודדים עם המחזות אחרי פיגועים? הייתי בארבעה פיגועים בשטח פיזית. והיום הייתי במיון בתל-השומר סייעתי להעביר את הפצועים מהמבולנסים פנימה וכו´. לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני אחרי דבר כזה נכנס לאיזה שהיא טראומה ליום יומים, ואח"כ זה חולף עד הפיגוע הבא. וטראומה אצלי מתבטאת, בהרחה של גופות. זה רודף אחרי ולא מרפה. הצעקות של הפצועים... הכל פשוט. וכשזה קורה, אי אפשר לא לאכול, לא לישון, לא כלום. אני מסתגר בחדר שלי, נועל את הדלת, יודעים שאסור להציק לי ולא להפריע. כך יום יומים, ואני חוזר לעצמי. איך אתם מתמודדים במקרים כאלו? נשלחתי לטיפול מקצועי מהמשטרה אחרי הפיגוע הראשון, שהיה בראשון-לציון. הייתי אז ממש על הפנים. והפסיכולוג, היה דפוק בראש (סליחה על הביטוי) הוא אמר לי "אני בכלל לא מבין מה היה לך לחפש שם" אחרי המשפט הזה, קמתי ויצאתי מהחדר... כך שאם אתם מתמודדים בצורה טובה יותר. ואני מקוה שכך, אשמח לשמוע.... Kיצ

 

[orend123]

אני...

כשאני שומע שהיה פיגוע אני נזכר בבום שהיה במצא. הייתי באותו זמן בבית ושמעתי את הפיצוץ, לא רחוק כל כך מהבית שלי. איך מתמודדים? זה עובר...

 

[יוסי הגדול]

Kיציק, דוקא ממך לשמוע את השאלה הזאת

אחרי כ"כ הרבה פיגועים שהיית אתה שואל, אני חושב שפעם עניתי לך על השאלה הזאת, בכ"א זה ברור שזה קשה אבל, כמה שאתה נמצא יותר בפיגועים, אתה מתרגל יותר, ונזכר אח"כ פחות, ככה זה מתרגלים, כמה שזה קשה, אבל... זה החיים וחייבים להתרגל, כי אם לא אנחנו מי יטפל, ???? חג שמח, והכי חשוב - ש ק ט !!!

 

[מוציקיטו]

לאיציק

אני מבין את הבעיה שלך. אני כמוך, הייתי במספר פיגועים קשים, הראשון בהם היה בבית-ליד והייתי גם נוכח בפיצוץ השני שהיה שם, מחזה שעד היום לא יוצא לי מהראש. אבל, כשאני חוזר מפיגוע, הביתה או לתחנה לתחקיר וכו´ אני מרגיש בדרך כלל ממש על הפנים, לא בא לי לראות אף אחד או לשמוע אף אחד. השיטה שלי להפגת המתח וחזרה לשגרה (הרי חייבים, אחרת הדבר הזה יחלחל אליך פנימה וישגע אותך) הינה לשבת בחדר, לשים אוזניות ולשים מוזיקה שקטה. אוזניות, עוזרות לך להתנתק מכל הסובב ולכן אוזניות ולא רמקולים רגילים, בנוסף אני מיד לאחר מכן מתקשר לכמה חברים ואנחנו יושבים ומדברים על הפיגוע (אמנם רוב חבריי הם חובשים במד"א ובצה"ל). אני ממליץ לך לנסות ולשים מוזיקה שקטה לאחר פיגוע ולנסות כמה שיותר להוציא את מה שאתה מרגיש גם במילים (עם אנשים/חברים) וגם בכתב אם זה יותר קל לך. בכל מקרה אני מקווה שלא נצטרך יותר לראות מחזות כאלה.... חג שמח!!! משה

 

[liron rotlain]

אני...

לי אישית עדיין לא יצא, ותודה לאל, להיות בפיגוע באופן פיזי, בשטח. אני חושבת שכל אחד מתמודד עם זה שונה. כל אזרח במדינה הזאת, סופג את זה בדרך זו או אחרת. החוכמה היא לדעת איך לסגור את הדלת ופשוט להמשיך הלאה, כי אי אפשר לתת לזה לנצח אותנו! והפך, צריך להמשיך בדרך החיים הנורמלית שלנו, עד כמה שאפשר, לשמור על עצמינו ולהמשיך לעזור לאחרים... לירון

 

[nsr]

אני לא חושב...

שזה טוב להחזיק את זה בפנים (ע"ע "אני עצמי ואיירין") צריך להוציא את זה איפשהו.

 

[paradan]

משהו נחמד

אחד מרופאי הנט"ן אצלנו בתחנה, הביא חומר של קורס CME ממדסקייפ בנושא הקשר בין לחץ נפשי, ובמיוחד PTSD, להתקפי לב. מסתבר שנעשו לא מעט מחקרים בנושא (במיוחד אחרי ה-11/9) ונמצא שהקורולוציה בין אירועים טראומטיים ומצבי חרדה להתקפי לב היא כמעט כמו ההתאמה בין עישון ושומנים להתקפי הלב (לפי דבריו). רוב המחקרים נעשו כמובן בארה"ב, בארץ הוא אומר המצב שונה לגמרי. אנשים במדינת ישראל חיים תחת מציאות שונה לחלוטין והסף שלהם הרבה יותר גבוה...

 

[inbale]

כתבתי תשובה ארוכה והיא נעלמה ../images/Emo5.gif

אני אנסה לשחזר חלק ממנה לפחות: אני חושבת שאנחנו האנשים שבמקום שבו כולם בורחים אנחנו רצים קדימה וזה גובה מחיר מסויים. אני לא מאמינה לאנשים שמספרים שהיו בזירת אירוע שכזה ולא קרה להם כלום. משהו קורה כשאתה רואה מראות זוועה ועובד שם תחת לחץ. ואפשר להעמיד פנים שאתה "גבר" ולאכול את עצמך מבפנים ואפשר לדבר לספר ולחפש תמיכה. זה הדבר הכי אנושי בעולם להרגיש צורך לקבל תמיכה אחרי חוויה כל כך קשה. אני מצהירה כאן שאני עומדת 24 שעות לרשות כל אחד מכותבי הפורום שלנו( גם הסמויים) להקשבה, תמיכה ואוזן קשבת בכל מצב של תחושת מצוקה. אגב איציק סליחה על הבורות אבל אני אשמח לקבל הסבר מה זה חובש משטרתי ומה תפקידו...

 

[sbenzvi]

אני קצת המומה כאן מהתגובות

פיגוע הוא אירוע מאד טראומתי. לא יצא לי לטפל בפיגוע (ואני מאד מקווה שלא יצא לי להגיע לזירת פיגוע - למרות שנדמה שההסתברות לכך רק עולה עם הזמן), עד כה רק יצא לי להיות בדרך לפיגועים ותמיד בוטלנו. בכל אופן, ידוע לי ממקורות סודיים, שיש מי שלוקח יוזמה ומנסה להקים פרוייקט בהתנדבות (יוזמה ברוכה בהחלט) למען אנשי מד"א שכל מטרתו היא תמיכה נפשית. ממאמרים שקראתי, וממה שלימדו אותי (וגם במה שאני מאמינה) השיטה הטובה ביותר להתמודד היא איוורור רגשות. אין לי מושג כמה מד"א אכן מקדיש לעניין הזה - וגם בשגרה יש לא מעט דברים שיכולים ליצור אצלנו צלקות. אנשי מד"א אכן מראים חוסן נפשי מדהים בהתמודדות עם הטיפול היומיומי (כמו שאומרים, אין ברירה) בנפגעים וחולים. אולם, אכן אין להם מערכת תמיכה מתאימה. מתנדב נוער שנחשף לכל מיני מראות וכך גם בוגרים יכולים בהחלט לעבור חוויות לא נעימות במד"א שלפעמים לא מוצאים בהם את מי לשתף (ולא רק כשמדובר על פיגועים). מה גם, שאף אחד לא רוצה להראות שזה ממש משפיע עליו - קטע של אגו ומצ´ואיזם כנראה. הפורום הזה זה אכן אחד המקומות היותר טובים לאיוורור רגשות. אני בכל אופן מקווה שהפרוייקט הזה יצא אל הפועל וכבר בירכתי את היוזמים (ביניהם פראמדיקית בדימוס). חברה טובה שלי ישבה במומנט ברגע הפיצוץ (תודה לאל - היא וחברותיה לא נפגעו מכיוון שישבו בפנים). ביום חמישי האחרון דיברנו על מה שהיה. היא אמרה לי ,את יודעת שאומרים שזה חזק, ממש חזק? אז את לא מדמיינת לעצמך כמה זה חזק. את מרגישה מעין גל חום כזה שעוטף אותך, כאילו הכל בוער. לא הבנתי ישר שאני באמצע פיגוע. לקח לי שבוע וחצי לצאת שוב לבית קפה - ישבנו בת"א וזו הפעם הראשונה שהרגשתי חרדה." לחברה אחרת שלה לקח חודשו חצי לחזור לשגרה.ואמא של חברה שלי היום הרבה יותר לחוצה (שוכחים לעיתים שאנשים שסובלים מחרדה הם לא רק הנוכחים באיזור הפיגוע אלא כל המערכת מסביב). לסיכום - צריכים לאוורר, לדבר, כמה שיותר - לפעמים גם עם אנשי מקצוע. אבל לכל אחד יש את שיטת ההתמודדות שלו. בעיני, חבל שמד"א לא מארגן מפגשים עם אנשי מקצוע בצורה מסודרת לכל המזדקק - אולי אפילו בצורה של סדנא - שלא תהיה תחושה של "רק אני דפוק", אלא תחושה של שותפות. סדנאות לאיוורור רגשות ולעיבוד חוויות יכולות בהחלט לעזור בעיני. לעיתים גם החזרה המיידית לשגרה עוזרת - מאפסת אותך, השאלה רק אם לא נוצרים משקעים שעתידים לעלות על פני השטח. מי יכול לנבא את ההשלכות של הפיגועים על חיינו? ויש לי שאלה לאנשים שכן יצא לטפל בפיגוע - האם לאחריו רמת החרדה שלכם לא עולה? אחרי כל המראות, ואם מדובר למשל באוטובוסים - האם אתם לא יותר מפחדים שזה עלול לקרות לכם או למי שיקר לכם, אתם נוסעים באוטובוסים באותה מידה? האם אתם באמת ממשיכים כאילו הכל כרגיל? שרון

 

[sbenzvi]

וכשאמרתי שאני המומה מהתגובות שלכם

התכוונתי לכך שאי-אילו מכם מותחים ביקורת - "מה אחרי 4 פיגועים לשמוע ממך שאלה כזאת?". כן - זה מאד לגיטימי ומאד אנושי ותגובות מסוג זה הם אלו שגורמות לאנשים להתכנס בתוך עצמם. מחקרים מראים (וסלחו לי שאיני זוכרת את ההתפלגות הסטטיסטית) שיש אנשים שככל שנחשפים לאירועים מתחסנים ויש כאלו שבדיוק ההיפך - החשיפה המתמדת יוצרת משקעים ותחושה של לחץ וחרדה ולאחר זמן ממושך מרגישים שפחות מסוגלים להתמודד. אין זה אומר שהאדם הוא "פחות גבר" - זה רק מראה שהוא בכל זאת בן אדם - שמרגיש, שנפגע. ולעיתים זה יפה לראות שאחרי מי יודע כמה שנים בעבודה אדם מסוגל לבכות בגלל מקרה מצער - לדעת שזה עוד מזיז לך. כי את הניתוק אנו עושים מתוך נסיון הגנה. אבל נחמד לדעת שבמקום בו אין גבול - יש גבול. שבמקום בלי סוף יש גם אמצע - שאנו בני אדם ובתור כאלו מותר לנו גם לקחת ללב. שהרי אם לא היה איכפת לנו מלכתחילה, לא היינו מגיעים למקצוע הזה. לדעת - שלמרות שאנו במקצוע - נשארנו מי שהיינו - שהמקצוע לא שינה אותנו בבסיסו של דבר. שלמרות הכל יש לנו רגשות, יש בנו צער, ומעל לכל - יש לנו רצון להמשיך. לדעת שעוד נשאר בנו המגע האנושי, שלא הכל בנוי לפי סכימה או פרוטוקול, שיש דברים שלא קשורים בכלל לשיקול דעת. לדעת, שגם לנו מותר לבכות, שגם אנחנו צריכים להשתחרר ממראות מסויימים, שלא כל דבר עובד לידינו. לדעת, שמותר לנו להשבר קצת לפעמים, כדי לא להשבר לגמרי.... שרון