תשובה לי אלייך.
הורה שמתנהג ממש לא בסדר זה משהו שאני יכולה להזדהות אתו, לצערי, בימים אלה. אחרי ויכוח סוער ומריבה קולנית אני לא יכולה לקבל שומדבר מההורים שלי, ומצהירה על שביתה כללית בבית, אין יותר שיחות, מפגשים למטרות אוכל וגמרנו, ודברים בסגנון, אבל בד"כ (טוב, דברים ממש מעצבנים קרו רק פעמיים עד היום) זה עובר אחרי שבוע-שבועיים. המעשה הלא הוגן עדיין לא הוגן בעיני, אבל אי אפשר לכעוס לנצח. אנחנו לא בנויים לזה. אז אני אפילו לא יודעת אם להמשיך לא לדבר איתם כי מגיע להם, למרות שאני דווקא כן רוצה, או לסלוח וזהו. ובסוף ברור שסולחים. לפחות ברב המקרים. אבל זה מאוד מרגיז, כי מרגישים שבכלל לא נאמנים לעקרונות, ובוגדים באמונות האישיות. ובכלל, אם אני תמיד אסלח להם, למה להתרגז מלכתחילה, ולמה שזה ישנה להם בפעם הבאה שיקרה משהו כזה? אין תשובות כל כך. גם ההורים שלי (בעיקר אבא) עושים כל מיני דברים שאני יכולה להבין מה המקור להם, אבל עדיין לא מקובלים עלי. כמעט תמיד זה מוביל לריבים, אבל לא יותר מדי רציניים. מה גם שהקשר בין כה וכה לא חם וקרוב במצבו הטבעי, אז זה לא שהרבה משתנה. בזמן האחרון אני חושבת על זה הרבה. אפשר לא לשתף בכלל הורים במה שעובר עלינו? כמובן שיש ילדים שמתנכרים להוריהם, מנתקים כל קשר אתם, וגרוע מזה, אבל אני מדברת על מצב שעדיין גרים אתם, ולא בקיצוניות ודרמטיות. אני המון פעמים מרגישה שההורים שלי לא מעוניינים להכיר את ה"אני" האמיתית, הם לא מסוגלים להתמודד עם האמת, מה שמוביל אותי לחוסר שיתוף גורף בחיים שלי, ולשקרים לבנים פה ושם. אם זה ימשיך ככה, הם לא יהיו רק פה ושם. בינתיים הם עדיין בחיתוליהם. יש רגעים, שכמה שאני מרגישה רע בגללם, בהם אני פשוט לא מכבדת בכלל את ההורים שלי. ממש לא. ואני מאבדת כל הערכה כלפיהם. זה נשמע שגרתי במיוחד, ובטח קורה לכולם, אבל בזמן שזה קורה לי, אני לא יכולה לחשוב על הדברים האלה ולהיות שלמה אתם, אני כועסת עליהם, וגם קצת (ממש קצת, אבל עדיין) על עצמי שאני מסוגלת כמעט-לשנוא אותם. השתפכות די רצינית בשביל הודעה ראשונה.
