שאלה לטל בן שחר

[בן טל-שחר]

לאייקי, ../images/Emo20.gif

1: טוב, אז קודם כל לא הפכתי את הדיון שלנו לקרב!!! אם אתה מתכוון להערה ששמתי לדוד בסוגריים, זו היתה פשוט הלצה: דוד נתן לי כמה המלצות באחת מהודעותיו והחלטתי לנסות ליישם אותן. "ליישם" עבורי מתקשר אסוציאטיבית תמיד ל"ליישם טכניקות בקרב". אז בבדיחות דעת מסויימת הפניתי אליו את ההערה שיבדוק אם אני מצליח ליישם את ה"טכניקות" שהוא המליץ לי עליהן ושאם לא אז שייתן הערות והארות (אחרי שנים באמנות הלחימה, כל רעיון הוא בבחינת "טכניקה" וכל מקום שבו אפשר ליישם רעיון זה הוא בבחינת "קרב"...

). ובמידה מסויימת, זה מה שהוא אכן עשה!!! אילולא התגובה שלו באה בין השאלה שלך לבין התשובה שלי, היינו ממשיכים לנהל דו-שיח של חרשים (עם המון רצון טוב, אבל זה לא מספיק). 2: לגבי פיתוח מיומנות: בלאו-חו יש הרבה מאוד התחלות; הרבה מאוד בסיסים; הרבה מאוד גישות ואסטרטגיות - אך אינך מתמחה בכולן, אינך מתאמן בכולן. זה בלתי אפשרי, כמובן! אתה לומד כמות גדולה מאוד של דברים ברמה בסיסית מאוד (כלומר, יוצר לך בסיס רחב מאוד) ולבסוף אמור לפתח מיומנות גבוהה בתחום צר (יחסית) ומסויים של כל הנושאים האלה. אתה בוחר את התחום שלך! כלומר, מדריך לאו-חו יודע איך לעזור לך לפתח תחום מסויים, שבו בחרת. 3: לגבי ציור: צודק, אבל זה בדיוק מה שאני אומר! תאר לך שהיינו חיים בעולם שבו לא ניתן ללמוד "ציור", אלא אך ורק "שיטת ציור" ספציפית ותו לא! היו בעולם כזה כל מיני שיטות ציור. לדוגמא, שיטת "קושי-גושי-מושי", הכוללת 118 קווים בלבד, שמהם אפשר להרכיב הכל. זה היה נפלא, אבל בשיעור בשיטת "קושי-גושי-מושי" אם הייתי עושה קו לא נכון, המדריך היה צועק: "לא! זהו קו לא נכון! צריך לצייר אותו כך ולא אחרת". הייתי עונה לו: "אבל זה קו שיצא מתוכי, הוא שלי, הוא טבעי לי, הוא נכון לי", אבל זה לא היה עוזר, כי קודם כל לומדים את השיטה ורק אחר-כך, אולי, לומדים לצייר באמצעותה! אין שום דבר שלילי בכך!!!! זה פשוט לא הדרך היחידה!!!! הדרך האחרת היא מה שאנחנו מכירים משיעורי ציור. לאו-חו דומה לשיעורי ציור כפי שהם מוכרים לנו, יותר מאשר לדוגמא הדמיונית שהבאתי. לימוד סגנון לחימה, לעומת זאת, דומה טיפ-טיפה יותר לדוגמא הדמיונית שהבאתי. אתה לומד תנועות מסויימות, בסיס מסויים, תוך שבסיס זה מוגדר כ"נכון" וכל מה שחורג ממנו כ"לא נכון". לעומת זאת, כשאתה לומד ציור יש אסכולות, יש שיטות, יש כלים, יש תורות - אבל אחרי כמה שנים, מתחיל להפציע לו משהו שנראה כמו התחלה של סגנון אישי, לא?! אותו הדבר בלימודי לאו-חו: אתה לומד כל מיני גישות ואסטרטגיות ושיטות, חלקן סותרות זו את זו (!) - ואחרי שנים מתחילים לראות שעל דברים מסויימים עבדת יותר, דברים אחרים פיתחת פחות ובאופן כללי יש כבר כיוון של אומנות לחימה אישית, שאם תשקיע עוד X שנים בלפתח אותה, היא אפילו תהיה שלמה ומלאה בפני עצמה. ואם אתה מוכשר וגאון בתחום, אז אולי זאת אפילו תהיה שיטה שגם אחרים ירצו ללמוד. אבל במקרה כזה אם תלמד אותה אחרים, זה כבר לא יהיה לאו-חו - זה כבר יהיה כמו ללמד שוטוקאן, או אייקידו, או ג´ודו, או כל שיטת לחימה אחרת. אינני יכול להסתמך על מה ש"מורים גדולים" עושים, כי אינני מוכשר כמוהם, אינני מומחה כמוהם. זה כמו שאני לא הייתי מעז לנהל קרבות כמו חורחה (המורה של המורה שלי), כי אני לא מומחה כמוהו ולא שלם עם עצמי בדרך שלו! זאת הדרך שלו! אז הנה, אפילו שהוא מומחה ממני פי מליון, אני לא מעתיק את דרכו, כי אינני מסוגל לכך. 4: כשאני אומר "שיטת לחימה" אני מתכוון למערכת קוהרנטית מסויימת של טכניקות, קאטות, שיטות אימון, אסטרטגיות ותפיסות פילוסופיות. כשאני אומר "אמנות הלחימה" אני מתכוון לתחום שאף בן-אנוש איננו יכול לשלוט בכולו; תחום שכולל בתוכו את כל הידע של האנושות על שיטות לחימה. נראה לי שניתן ללמוד את "אמנות הלחימה" בשתי דרכים עיקריות: 1. באמצעות למידת שיטת-לחימה כלשהי (כגון טאי-קוון-דו); 2. באמצעות שיטת-לימוד-לחימה כלשהי (כגון לאו-חו). אבל גם זו רק אשליה! בסופו של דבר מי שמלמד זה מורה את התלמיד + התלמיד את עצמו ולא "שיטה" כלשהי הנמצאת מחוץ לשניהם מלמדת את התלמיד דרך המורה. זאת פשוט אשליה (לדעתי). 5: אכן, יש כמה דברים שאני מדגיש בהתחלה, אבל: א. רק בהתחלה. אחרי זה שהתלמיד יעשה מה שהוא רוצה. ב. המורה שלי הדגיש דברים שונים ממני בהתחלה (כך שזה לא השיטה, זה אני). דוגמאות לדברים שאני מדגיש בהתחלה: - שמירת פנים פנאטית באמצעות הידיים; - רפיון ורכות; - להתבונן ביריב ולא להסב את הראש. אחרי שהתלמיד מנוסה יותר, מצידי שישים את הידיים מאחורי הגב (אם זוהי השיטה שלו), שיהיה נוקשה כאבן, שיילחם בעיניים עצומות. זה לא מעניין אותי! לדוגמא, למורה שלי יצחק יצאו 4 תלמידים בכירים: גיא, אמנון, עופר ועבדכם הנאמן. לא כולם השלימו את כל הלימודים שלהם, אבל כולם הגיעו לרמות גבוהות מאוד הכוללות הוראה. כל אחד מארבעתינו לא רק נלחם אחרת לגמרי, אלא גם תופס את הדברים אחרת לגמרי. כוח, לדוגמא: - גיא משתמש בהרבה כוח. אפילו הקאטות שלו נוקשות. אני לא מכיר אמנות לחימה שבה מפעילים כל-כך הרבה כוח. אולי זה מזכיר קצת אגרוף תאילנדי. אבל אי אפשר להאשים את גיא ברמה נמוכה. בשיטתו האישית הוא ברמה מדהימה. - אמנון עובד ללא כוח ומנצל את הכוח של היריב, אך בכל זאת יש כוח בעבודתו. מבחינה זו, עבודתו מזכירה את אמנויות הלחימה המוכרות לנו. - עופר מאוד עדין ורך. כמות הכוח שהוא מפעיל דומה לעקרונות הטאי צ´י. הוא רפוי, אך דרוך. - אני מעדיף הרפיה טוטאלית. אפילו דריכות אין בי. אני לא מכיר אמנות לחימה שבה נלחמים ככה. אולי זה מזכיר טיפה את סגנון השיכור בקונג-פו. דוגמא שניה, אקרובטיקה: - גיא אוהב בעיטות גבוהות ומשתמש בהן בנדיבות. הוא גם מרשה לעצמו להתנתק מהקרקע (בעיטות מעופפות), אך לא גבוה מדי. - לעופר אין כל מחסומים בכל הקשור ל"אקרובטיקה". אני זוכר פעם שאיזה שהוא דבור עף ברחבי המכון, מעל הראשים של כולם - ולפתע פתאום התרומם הגוף של עופר מעל כולם ואני זוכר עד היום את ה"פלאק" של פגיעת הנעל שלו בדבור, גבוה גבוה; הדבור "טס" נגד רצונו לעבר הקיר, פגע בו בכל נקישה ונפל ארצה. - אמנון לא אוהב לזוז הרבה. מינימליסטי בעבודתו, אבל לפחות הוא זז קצת. - אני בכלל לא אוהב לזוז. לא אוהב לעשות כלום. מבחינתי, כפה אחת לראש וזהו. זו דרכי. דוגמא שלישית, מהירות: - עופר בהחלט עובד על מהירות. תנועותיו מהירות כברק. עבודת רגליו דומה, מבחינות מסויימות, לעבודת הרגליים בטאי-קוון-דו. - אמנון וגיא מדגישים פחות עניין זה. - אני מדגיש איטיות. אני אוהב לנוע לאט - ובכל זאת שהיריב יהיה חסר אונים. זאת דרכי. דוגמא רביעית, בעיטות גבוהות: - עופר הוא מלך הבעיטות הגבוהות. - גיא פחות, אך מדי פעם הוא בהחלט משתמש בהן בנדיבות. - אמנון מזכיר לעיתים בלחימתנו את סגנונות הלחימה שבהם לא מרימים רגליים מעל גובה המותניים. - אני מזכיר בלחימתי את סגנונות הלחימה שבהם בכלל לא משתמשים ברגליים!!! (ובכל זאת, אני מסוגל כמובן לכל גובה, שלא תהיינה אי הבנות, אך אין זו דרכי). אין שום סיכוי שמישהו יוכל לזהות שאמנון, עופר גיא ואנוכי הננו תוצרים של אותו מורה. שום סיכוי בעולם!!! טכניקות שונות, אסטרטגיה שונה, גישה שונה אל הגוף של עצמנו, גישה שונה אל הגוף של היריב, גישה שונה לכוח, למהירות, לקריאת היריב בקרב וכולי. יצחק לא המטיר אלינו "אלף חוברות הפעלה". לכל אחד מאיתנו יש חוברת הפעלה אישית. יצחק עזר לנו לבנות אותה. לו, עצמו, יש שתי "חוברות הפעלה": 1. חוברת ההפעלה האישית שלו (סגנון הלחימה שלו שונה לחלוטין מסגנונות הלחימה של גיא, עופר, אמנון ואנוכי); 2. חוברת עבה מאוד של "איך לבנות לוחם"... מקווה שהסברתי קצת יותר טוב מבפעמים הקודמות, שלך, בן

 

[aiki-freak]

תודה על ההבהרה...

אני מודה לך על הלשון הנהירה שנקטת בה. עכשיו אני מרגיש שנוכל לעלות לרמה גבוהה יותר של דיון. יש פה גם הגינות בסיסית. אם אני מכבד את בן שיחי עליי לעשות מאמץ על מנת להבהיר את דבריי כך שיהיו מובנים לו. (לא אדבר בעיברית עם מישהו שמבין רק אנגלית!!!) אני חושב שההבדל בגישות שלנו מתמצה ברעיון הבא.. אתה מעדיף לקחת אלף עקרונות וליישם כל אחד מהם בצורה אחת. אני מעדיף לקחת עקרון אחד וליישם אותו באלף צורות שונות. מן הסתם אין דרך נכונה אחת. כשלתמיד בא אליי (מוזיקה) אני מעדיף להראות לו סט מצומצם וברור של עקרונות שאותם הוא יכול ליישם כראות עיניו בריבוא צורות. לעומת לתת לו אין סוף תרגילים שכל אחד מהם הוא יבצע ברמה שטחית. אני מעדיף ללמד מה שאני יודע ומה שאני מאמין בו. אם אתה מאמין שאין צורך בבעטות גבוהות ואין צורך בכוח, בכך אתה מתמחה ובכך ייחודך, לדעתי זה מה שעלייך ללמד את תלמידייך. אם זה לא מתאים להם שלח אותם לגיא או עופר שילמדו אותם את "האני מאמין שלהם". תפסת מרובה - לא תפסת. הלא יש לתלמיד אפשרות לבחור מה מתאים לו. כל שיטה מציעה משהו אחר. אם מישהו לא חושב ש"אייקי" היא הדרך הנכונה לא אלמד אותו, למרות שאני יודע גם לבעוט. אם הוא רוצה לבעוט שיילך למורה שמחמחה בבעיטה. וכאן נכנס עניין המיומנות. לכל מורה מיומנות משלו. וזה מה שעליו ללמד אחרת לדעתי הוא עושה עוול לתלמידו. למשל...אני מלמד תופים וכלי הקשה למרות שאני מנגן על כלים נוספים ברמה גבוהה. אם מישהו רוצה ללמוד תופים - ברוך הבא...אם מישהו רוצה ללמוד גיטרה בס, לא אלמד אותו רק מפני שאני יודע אלא אשלח אותו למורה מומחה לגיטרה בס. זו הגינות בסיסית. לכן אני חושב שאין דבר כזה מיומנות כללית. מי שרוצה ללמוד מדיטציה,,,שיילך למורה מומחה למדיטציה. מי שרוצה ללמוד צ´י קונג ...כנ"ל. מי שרוצה ללמוד לחימה...שייל למורה שמתמחה בלחימה (מסוג ספציפי!!!). אחרת זה שלטון הבינוניות. רק דעתי כמובן...

 

[בן טל-שחר]

המומחיות שלי, בהגדרה, היא -

מומחה לאמנות הלמידה, או מומחה לאמנות רכישת היכולת. בכך אני מומחה. ורק בכך. שלך, בן

 

[aiki-freak]

באמת?

אתה יכול ללמד אותי את מיומנות הקפיצה במוט? או אסטרופיזיקה? או כיצד לרכוש יכולת בבישול צרפתי? אולי בבלט מודרני? בחליצת פקקים? בייצור נעליים? אתה יכול ללמד אותי איך ללמוד בוטניקה? או איך ללמוד אנתרופולוגיה??? לא נראה לי. כי מן הסתם אין לך מושג ירוק בפיסיקה/בוטניקה/בלט מודרני וכו... סיפור קצר ויפה עם מוסר השכל... באה אישה למהטמה גאנדי.. "אדון, עשה נא חסד עימי. בני חולה ואסור לו לאכול סוכר אך כל מה שעשיתי לא עזר והוא עדיין אוכל סוכר. אנא עזור לי" אמר לה המהטמה..."חיזרי בעוד שבועיים". חזרה האשה בחברת בנה. פנה המהטמה לילד ואמר לו" עלייך להפסיק לאכול סוכר". והרי זה פלא, אכן חדל הילד לאכול סוכר. חזרה האשה אל המהטמה אחרי ימים מספר ושאלה"...אמור נא לי...כל מה שעשית היה לאמר לבני לחדול מלאכול סוכר...מדוע אם כן היית זקוק לשבועיים כדי לעשות כך??" אמר המהטמה... "פשוט מאוד... לפני שבועיים גם אני אכלתי סוכר..." מבין?....

 

[בן טל-שחר]

יופי של סיפור!

לא, אני לא יכול ללמד אותך אף אחת מהמיומנויות שהזכרת, מפני שכפי שכבר אמרתי, המיומנות היחידה שאני מומחה בה, היא מיומנות הלמידה. מיומנות זו אני בהחלט יכול ללמד אותך! שלך, בן

 

[בן טל-שחר]

אודות לאו-חו (טא-טא-טאם!!!) ../images/Emo28.gif

אני מצרף כאן טקסט אודות לאו-חו: פירוש המלים "לאו חו" הינו, מילולית, "נמר זקן", אך המשמעות של המלה "זקן" איננה מתייחסת לחולשה ולחוסר-כוח, אלא לחוכמה וליכולת הישרדות; הנמר הצליח להגיע לזקנה בג´ונגל האכזרי ולפיכך אין הוא סתם "נמר" אלא נמר זקן. לשם מה להיות לוחם טוב, אם מאבדים את החיים בגיל צעיר? סגנון Lau-Hu מכונה גם "סגנון חמש החיות", מאחר והוא משלב עבודה של חמש חיות עיקריות: נמר, דרקון, טגריס, נחש ועגור. בנוסחה זו הנמר הינו החיה המרכזית; הוא ניצב בראש המבנה, כשמאחוריו בשני טורים ניצבות ארבע החיות האחרות, שכל אחת מהן תורמת לקרב בדרך אחרת. צורות לחימה המבוססות על חיות, שואבות לא רק מתנועותיה החיצוניות של אותה חיה, אלא גם ממאפייניה הפנימיים. לכל אחת מהחיות בקונג-פו יש מאפיינים יחודיים של אופי, גישה ומודעות. הדרקון, לדוגמא, הינו חיה רוחנית (אנרגטית) המחוייבת תמיד למטרה מוגדרת. הסיבה למרכזיותו של הנמר מבין חמש החיות, נעוצה במהותו המאוזנת והמושלמת. הוא משלב בהרמוניה תכונות מנוגדות לכאורה כגון אכזריות וחמלה, כוח ועדינות, עוצמה ורכות, כאשר כל אחת מארבע החיות האחרות מהווה הקצנה או פיתוח של תכונות מסויימות. בדרך כלל, כשמתארים את סגנון הלחימה אותו למדנו, מסבירים במה הוא ייחודי ומדגישים את יתרונותיו. "בסגנון שלי יש עבודת רגליים מפותחת", "בסגנון שלנו עובדים עם הכוח הפנימי", "אצלנו מדגישים מאוד את הבריחים, בניגוד לסגנונות אחרים" וכולי. גישה זו של אפיון סגנון לחימה כללי, מצביעה ברוב המקרים על העדר הבנה אמיתית של אמנות הלחימה! באמנות הלחימה אין דבר כזה "יותר ידיים" או "יותר רגליים". הכל תלוי בתנאים של הקרב. אם כל התלמידים של מורה מסויים נלחמים בדרך דומה, אף אחד מהם לא נלחם בצורה טובה, מאחר ואף אחד מהם לא מצא עדיין את דרכו באמנות הלחימה. כאשר אני מתבקש להסביר משהו על ה"סגנון" שלנו, אני חש במבוכה אשר סיבתה פשוטה: סגנון הלחימה של כל אחד הוא אישי לחלוטין. לוחם אחד יכול למצוא את דרכו בעבודה עם חיה מסויימת ולוחם אחר ימצא את דרכו בעבודה עם גישה אחרת לגמרי. אם מורה מסויים איננו יכול לספק לתלמיד/ה אפשרות למצוא את דרכו/ה באמנות הלחימה, אין הוא מורה לאמנות הלחימה, אלא לצורת לחימה מסויימת; אבל כל צורת-לחימה יכולה להיות מושלמת רק עבור אותו לוחם שפיתח אותה! כאשר לומדים Kung-Fu Lau-Hu, לומדים לפתח סגנון לחימה אישי. ב-Lau-Hu אף מורה איננו יכול להגיד לך "תנועה זו איננה נכונה". לכל היותר הוא יכול להצביע על מגרעותיה. אבל אם היא משתלבת בצורה נכונה בשאר התנועות שלך, או אם היא נותנת תוצאות טובות, באיזו זכות יכול המורה להגביל אותך? Kung-Fu Lau-Hu מקורו בסֵן. הסן מלמד את האנשים להשתחרר מהצורך הכפייתי במדריכים ובשיטות מלאכותיות. מי שעוסק באמנות הלחימה לפי הסן, לא יכול "לברוח" אל שיטה חיצונית שמישהו אחר אומר לו שהיא טובה ועובדת. מי שנוהג כך, בעצם בורח מלקיחת אחריות על צורת הלחימה האישית שלו. כל תלמיד/ה Kung-fu Lau-Hu לומד/ת מגוון עצום של טכניקות, שיטות לחימה, צורות עבודה ואימון, מודלים של קרב ואימון, פורמות, צורות מדיטציה וחשיבה, טכניקות נשימה ותנועה ומתנסה בעצמו בלחימה, אימון, למידה, פיתוח שיטות שונות, הדרכה של תלמידים אחרים ועוד. מכלול השיטות הנלמדות במסגרת Kung-Fu Lau-Hu מהוות יחדיו מעין "קוד פתוח", המהווה בסיס והשראה לתלמיד/ה. אבל תלמיד/ה Kung-fu Lau-hu לא יכול להגיד משהו כגון "טוב, אני אתרכז בעיקר בבעיטות", אלא שהוא מחוייב להגיע לרמה גבוהה מאוד של מיומנות בכל טווחי הלחימה וצורותיה, החל מבעיטות ארוכות וקפיצות גבוהות וכלה בלחימת-קרקע ובסגנונות היאבקות. אין שום אפשרות לזהות אמן Kung-fu Lau-hu באמצעות סגנון הלחימה שלו, מפני שב-Kung-fu Lau-hu מחוייב/ת התלמיד/ה לפתח בהדרגה אמנות לחימה אישית ולקבל אחריות אישית מלאה על ביצועיו בתוכה, כולל פיתוחן של פורמות אישיות מסוגים שונים. << זהו, סוף הטקסט >> מקווה שנהנית ושאתה עכשיו מרגיש אתה יודע יותר מה זה, לכל הרוחות והשדים, "לאו חו"! שלך, בן

 

[aiki-freak]

מה זה סן?

האם הכוונה ל"צ´אן" שהוא המקור ל"זן"?

 

[בן טל-שחר]

כן! ../images/Emo39.gif

 

[דוד כפרי]

לבן טל-שחר, על אייקיפריק ושאלות ../images/Emo8.gif

ראשית, אייקיפריק, קח הכל בקלות

ושנית, בן טל-שחר, נדמה לי שהבנתי חלק גדול מהבעיה בתקשורת בינך לבין אייקיפריק: אתה מדבר בשפה האופיינית לאנשי "העידן החדש", ה- New Age, ואייקיפריק אלרגי אליהם

(והאמת, גם אני). אתה מדבר בהכללות, ומסרב לרדת לפרטים. אני מבין (תקן אותי אם אני טועה) שזה בא מרצון לא להתקבע - אבל למי שעוסק באמנויות לחימה, בעיקר יפניות, השמות דגש רב על לימוד חומר בסיסי על בוריו, זה נראה כאילו אתה מתחמק בתשובה. אתן כמה דוגמאות, ואני מקוה מאוד שתבין - וגם כל שאר הקוראים יבינו - שאין כאן שום כוונה להתקפה אישית, אלא רק נסיון לשיפור התקשורת בינינו! אתה כותב: "המורה שלי לרפואה (שכיום מרחיב לי את הידע הרב שהועבר לי על-ידי המאסטר שלי) נוהג לענות למי ששואל אותו "במה אתה מטפל?" (כשכוונת השואל: באיזו שיטה אתה מטפל) בתשובה הבאה: "אני מטפל באנשים". בכך הוא מתכוון שאינו מטפל בשיטה, אלא באדם." זה נפלא! אבל כשהמורה שלך _ה_ת_ח_י_ל_ ללמד אותך לטפל, הוא נתן לך חומר בסיסי כלשהו להתאמן עליו, ולאט-לאט הרחיב אותו ובנה על הידע הבסיסי הזה קומות נוספות - אז איך נראה התהליך הזה? מה היה הבסיס, ומה נבנה _ע_ל_ הבסיס? ואותה השאלה רלוונטית גם לאמנות הלחימה. אני לומד את שיטת צ´ו-נאן, הכוללת טאי-צ´י, שינג-אי ופה-קואה. מתחילים לומדים כמה שנים טאי-צ´י, "מתקדמים" (=לא כולם) מתחילים ללמוד שינג-אי, מדריכים בכירים מתחילים ללמוד פה-קואה. לכל שיטה מאפיינים משלה, צורת תנועה וחשיבה ייחודיים, ומגוון מדהים של טכניקות אפשריות. לענות למישהו על השאלה "מה זה טאי-צ´י?" יכול לקחת שנים של הסברים, בלי שיבין כלום - אבל אפשר גם לענות כך: "טאי-צ´י היא אמנות תנועה ולחימה סינית, המאופיינת בתרגול איטי ורך מאוד, הבנויה על יסודות הרפואה והפילוסופיה הטאואיסטית. האסטרטגיה הבסיסית בטאי-צ´י היא של זרימה _ע_ם_ תנועת התוקף ולא נגדה, תוך שימוש במינימום כוח פיזי כדי להשיג תוצאה מקסימלית. הטכניקות בטאי-צ´י מתחילות בחסימות ומכות-נגד פשוטות, והולכות ונבנות עד להטלות, בריחים ושימוש בנקודות-תורפה, הבנויות על תחושת בן-זוג ותזמון מאוד מדויק." אמנם זה תיאור מאוד מצומצם של השיטה - אבל הוא נותן מושג על מה מדובר, פותח פתח לשאלות נוספות, ומאפשר לדון על דברים ספציפיים. התשובות שלך, לעומת-זאת, מנסות לענות מראש על _ה_כ_ל_, ולכן בעצם לא מסבירות כלום... דוגמא: "בכל הקשור לאמנות הלחימה, כל מה שאני יכול לעשות זה לתת לתלמיד כלים ולדרבן אותו להגיע לרמה מסויימת. - כלים: קאטות, טכניקות, אסטרטגיות, ערכות-לחימה, צורות עבודה, רעיונות, גישות, מודלים של קרב ואימון, שיטות התגוננות וכולי. - רמה: עליך להיות מסוגל לעשות כך וכך." בפסקא למעלה אתה אומר הכל - וכלום. איזה כלי-נשק? איזה טכניקות? איזה רעיונות? איזה גישות? איזה קאטות? גם בקראטה וגם בטאי-צ´י יש קאטות, אך הן שונות מאוד זו מזו - מה מאפיין את הקאטות שאתה מלמד? גם בנינג´יטסו וגם באסקרימה מלמדים כלי-נשק, אך בגישות שונות מאוד - מה מאפיין את הגישה שאתה מלמד? אתה חוזר ואומר שאין אפשרות לזהות לוחם לאו-חו לפי תנועותיו, אבל הוא צריך להתחיל מאיפהשהו - מהי נקודת ההתחלה? מה אתה מלמד בשיעור הראשון? שוב, אני לא מתקיף אותך אישית, אלא מנסה לשפר את התקשורת בינינו. מקוה ש(קצת)הצלחתי

 

[בן טל-שחר]

לדוד: תודה + תשובות

ראשית כל - תודה. אכן הבהרת לי כמה נקודות חשובות בדיאלוג ביני לבין אייקיפריק (וגם ביני לבינך ובעצם ביני לבין כל אחד. אז שוב תודה). כתבת ארוך ומפורט וגם על כך אני מודה לך; לא חסכת מלים בכדי שאבין. כרגע הדפסתי את שאלתך + הסברך כדי שאוכל להתייחס אליהם בנוחות - וזה גלש לעמוד השני! אני חייב להודות שהנטיה שלי להכללות נובעת מעצמי, מאישיותי ומהרגלי ולא מה"שיטה". יצחק, המורה שלי, היה עונה לגמרי אחרת על כל אחת מהשאלות שהופנו אליי. החשיבה המודעת שלי נוטה לנוע בכותרות וב"עולמות". אני זוכר דברים לפי חלוקה ל"עולמות" ולא ממש זוכר במודע מה יש בכל "עולם", עד שאני "נכנס" אליו. לדוגמא, אתמול שאלה אותי ידידה שלי על קורס במשמעת עצמית שהעברתי פעם (12 פגישות, 4 שעות כל פגישה) ולמרות שמערך הלימודים של הקורס מפורט ומובנה מאוד, התקשיתי מאוד לספר לה כלאחר יד "מה היה בקורס". אני כאילו צריך בשביל זה "לפתוח" איזה שהוא קובץ ואז הכל זורם. ז"א, בשבילי אמנות לחימה פיסית זה פשוט היכולת להיות לוחם. לא מעניין אותי כ"כ איך ומה. או שאתה לוחם או שאתה לא לוחם. רק כשאני ממש צריך ללמד מישהו להיות לוחם, או לשפר את רמתי האישית כלוחם, אני נכנס לקבצים המעשיים הדרושים לשם כך. יש גם בעיה גדולה בהנחות היסוד שלנו. הנטיה שלכם, כעוסקים באמנויות לחימה יפניות, היא להעביר הכל דרך הראש. אתם יודעים מה אתם לומדים, מתי, איך וכיצד. לשיעור יש מבנה ברור וקבוע ויש סיבה ידועה לכל דבר בשיעור. באמנויות לחימה סיניות זה פחות חד. ויותר מכך, זה פחות אחיד. במקרה שלי, אני נוהג לחלק את "האדם" למרכזים, שאחד מהם הוא מרכז "השכל", אחר הוא מרכז "התחושה", אחר הוא מרכז "הרצון", אחר הוא מרכז "החלימה" וכולי. השיעור (והחיים בכלל) מנוהלים דרך שילוב של כמה מרכזים, אך מרכז "השכל" איננו המנהל הראשי. הוא איננו יודע ברוב המקרים מה, למה, כיצד ומתי. מלים שייכות למרכז השכל. הרבה שאלות שנשאלות אותי במהלך עבודתי אני פשוט לא יודע, בשכלי, את התשובה. אני משיב משהו כגון: "1. לא יודע, אין לי כל מושג למה אני עושה את זה ככה; 2. אני יכול לבדוק ולחזור אליך". זה אומר שהשכל שלי לא יודע, אבל מרכז הניהול שבי - כן יודע. והתהליך של העברת המידע ממרכז הניהול למרכז השכל דורש ממני, אישית, זמן ואנרגיה. ההכשרה של תלמיד להיות מדריך / לוחם / מאסטר היא דבר מורכב מאוד. לפי דעתי האישית, השכל איננו יכול לנהל מבצע שכזה (או יכול, אבל אין לי שום מושג איך. לא השכל שלי, בכל אופן). רמת המורכבות שנדרשת פה היא עצומה. כפי שאינני מנהל את חיי או את זמני בעזרת השכל (אני לא מחליט מה לעשות מתי באופן מודע), כך גם אינני יכול לנהל דבר כ"כ מורכב בעזרתו. לא הייתי יכול לקחת אחריות על תהליך כ"כ מורכב באמצעות שכלי. קרי: - א י ן לי פורמט שיעור קבוע; - א י ן לי כל מושג, לפני השיעור, מה הולך להיות בו (לפעמים). אני אמור ללמד את כל מרכזי התלמיד; לא רק את מרכז השכל. המיומנות, היכולת והכשרון אינם נמצאים במרכז השכל. השכל, במקרה שלי, גם לא סקרן כ"כ. יכול להיות שמישהו אחר היה הרבה יותר מודע למה שהוא עושה מאשר אני. לי אין כל מושג. השכל שלי מבצע את המטלות שמרכזים אחרים מטילים עליו בלי לבלבל את המוח. אין לו שום יצר שלטון על המרכזים האחרים והרבה פעמים הם אפילו לא טורחים ליידע אותו מה קורה (ואין לו שום בעיה עם זה). הוא בהחלט נהנה מתפקידו: לתת תשובות כששואלים אותו שאלות (מרכז הניהול מפנה אליו שאלות במידת הצורך). הוא, עצמו, לא שואל את השאלות (למרות שלפעמים השאלה שמופנית אליו היא "מה היית שואל במצב כזה, אם היית צריך?"). ההוראה, בצורה כזאת, נחלקת על-ידי (זה מונחים שלי) ל"הוראה לצד ימין" ו"הוראה לצד שמאל" (שאלתי את זה מהתיאוריה על שני חצידורי המוח). אני מכיר מורים שמשתמשים במונחים מאוד דומים - ולעיתים הפוכים (מה שאני קורה לו "הוראה לצד שמאל" הם קוראים "הוראה לצד ימין" ולהיפך!). הוראה לצד שמאל (לפי מונחיי שלי)= הוראה למודע. הוראה לצד ימין= הוראה לתת-המודע. במהלך השיעור אני מקיים בו-זמנית את שני סוגי ההוראה: לצד ימין ולצד שמאל. ההוראה למודע היא מה שהתלמיד חושב שהוא עבר בשיעור. ההוראה לתת מודע היא מה שהתלמיד עבר בשיעור. בדרך כלל תלמידים מתחילים אינם מודעים לכל זה. דוגמא לדרך שבה הם נעשו מודעים, בשיעור מסויים: באותו שיעור היה הנושא המוצהר "התחברות וניתוק" ולמדנו את הנושא דרך אספקטים שונים, כגון הגנה עצמית, תקשורת, עשיה של דברים ביומיום וכולי. תוך כדי השיעור, שאלתי אותם: מי מכם הרגיש שאין לו חשק לבוא היום לשיעור, באופן יוצא דופן? כל הידיים הורמו בפליאה (למעט אדם אחד או שניים, אם אינני טועה). היו בשיעור בסביבות 10 תלמידים. זה יוצא דופן, כי בדרך כלל יש חשק לכולם לבוא לשיעור. כ"א סיפר כמה שזה היה לו מוזר. ושזה גם התעורר רק סמוך לשיעור ולא בשום זמן לפני כן. אמרתי להם שלפני שני שיעורים, שלחתי להם מסר בצד ימין (תת-המודע) שלא להגיע לשיעור של היום דווקא. עשיתי את זה גם כניסוי וגם כלימוד. זה אכן לא השפיע עליהם לשיעור שאחרי המסר, אלא רק לשיעור הספציפי שאליו כוון המסר. הסברתי ששלחתי מסר עדין ולא חזק; מסר כזה שאפשר להתגבר עליו בקלות. ואז דיברנו על איך אפשר לשלוח מסרים כאלה ועל איך בעצם, מתנהל השיעור, במישורים הלא-מודעים שלו. הסברתי והמחשתי להם כיצד אנחנו מעבירים זה לזה מסרים לא-מודעים וכיצד ביכולתנו לכוון זאת במודע. נכון שיש לי ידע רב, אבל שום חלק מהידע הזה איננו הקונג-פו שאני בעצם מלמד. זה הכל כלים. מה שאני מלמד זה לא אף אחד מהכלים האלה, בעצם, אחרת זה לא היה נקרא "כלים" אלא "נושא הלימוד". אני אנסה להסביר את זה בצורה אחרת, כמו שהסברתי לא מזמן לאחד מתלמידיי: "הקונג-פו אינו קיים מחוצה לך. הקאטות שאנחנו לומדים אינן קונג-פו. הטכניקות אינן קונג-פו. המדיטציה איננה קונג-פו. זה רק כלים בנסיון להגיע לקונג-פו שבך". וגם: "אמנות הלחימה איננה הקאטות, איננה הטכניקות, איננה המדיטציה. בלעדיהן, פשוט היינו צריכים למצוא דרכים אחרות להגיע לאותה יכולת. הדרכים האלה עובדות יפה, אבל הן לא אמנות הלחימה עצמה". וגם: "האמנות שאתה לומד, איננה קיימת. אתה לומד להשתמש בעצמך. כל דבר שתחסיר ממה שאני מלמד אותך, לא יפגע בלימוד שלך. אם, לדוגמא, לא היתה לנו את הקאטה של ´5 החיות´ - זה לא היה משנה. האמנות לא היתה חסרה." אם אסכם את כל מה שאמרתי עד עכשיו, 2 דברים עיקריים מפריעים ומפרידים בדיאלוג בינינו: 1. תבניות הלימוד אינן ניתנות, במלואן, להצגה מודעת. לא עבורי, בכל אופן. 2. כפי שאני תופס זאת, אמנות הלחימה שאני מלמד איננה הקאטות, הטכניקות או כל חלק חיצוני אחר שלה. גם לא האסטרטגיות, הגישות או המדיטציות שבה. כל אלה הינם כלים. הייתי יכול להסתדר גם עם כלים אחרים וללמד בעצם בדיוק את אותו הדבר! "כלים אחרים" יכול להיות שווה לקאטות אחרות, גישות אחרות וכולי, או כלים אחרים לגמרי. טוב, אני אענה על השאלות הספציפיות שהופיעו בתגובתך. והפעם אני לא אכליל!!!!!!! (מסתבר שאי-אפשר לכתוב יותר מ-7,000 תווים בהודעה. המשך בהודעה הבאה...)

 

[בן טל-שחר]

...המשך התגובה (עקב מגבלת מקום)

*** "כשהמורה שלך התחיל ללמד אותך לטפל, הוא נתן לך חומר בסיסי כלשהו להתאמן עליו... איך נראה התהליך הזה? מה היה הבסיס ומה נבנה על הבסיס?" --> אני אענה ביחס למורה שלי לקונג-פו - יצחק - ולא ביחס למורה שלי לרפואה (שהרחיב ומרחיב לי את הידע ברפואה): 1. התהליך העיקרי היה בלתי-מודע. אין לי שמץ של מושג מה הוא עשה ואיך, אבל לפתע פתאום (אחרי שנים של שהיה ואימון במחיצתו) התחלתי "לראות" בעיות, "להבין" בעיות, לדעת איפה ללחוץ, איפה לגעת, מה נכון לאכול ומה לא נכון לאכול. התחלתי להבין מה המקור של כל סמפטום ולראות דרכים זמינות כיצד לטפל בבעיה. התחלתי להיות מסוגל לטפל באדם אפילו בלי לגעת בו, רק באמצעות... תקראו לזה איך שאתם רוצים. ראיתי "צ´אקרות" וטיפלתי בהן, הרבה לפני ש"ידעתי" מה-זה. ראיתי "מרידיאנים" ואיזנתי אותם, הרבה לפני ש"ידעתי" מה-זה. 2. אחרי שכבר הייתי מצוייד ביכולות אלה והן "נשפכו" ממני באופן טבעי, הוא התחיל להדריך אותי כיצד להשתמש בהן. זה היה חצי-מודע. הוא היה משוחח איתי, מביא בפני בעיות, שואל אותי כיצד הייתי מתמודד איתן, מציע לי רעיונות אחרים, מסביר לי למה, מבקש ממני להסביר לו למה וכולי. לא יכולתי להבחין בשום קו-מנחה או אסטרטגיה או גישה בדבריו. הוא סתר עצמו לעיתים קרובות ואף פעם לא היה פסקני. הוא לא העביר לי שום "ידע" בצורה מסודרת. ומה שהוא כן העביר לי, נסתר על-ידו עצמו לעיתים קרובות כך שלא הצטברה בי שום מתודה פסקנית. לעיתים, אחרי שאלה שאני הפניתי אליו, הרגשתי הרבה יותר מבולבל מאשר לפני השאלה. ועם זאת, משהו בתוכי היה בהיר יותר (זאת תחושה, קשה להעביר אותה). מה שבעיקר קרה לי בשלב הזה הוא שהתחלתי להיות בטוח יותר ביכולת שלי - ולדעת יותר מה אני יכול לעשות איתה, מה אני לא יכול לעשות איתה, כיצד אני יכול לשפר אותה, כיצד אני עלול להזיק בטעות למטופל וכולי. זה לא דברים שיכולתי לנתח על הכתב. לא התגבשה בתוכי איזו שהיא תיזה טיפולית, או מודל של עבודה נכונה. פשוט הייתי עובד "נכון" יותר. מעולם לא ידעתי מראש מה אני הולך לעשות. תמיד פעלתי "באותו רגע", לפי מיטב יכולתי. ולעיתים, מובן, לא יכולתי לעשות כלום. אני חושב שעיקר המהות של שלב זה היתה לוודא שאני לעולם לא אזיק למישהו בטיפול לא נכון. 3. בשלב האחרון של התהליך, כשכבר הייתי "מטפל" שהועיל לאנשים רבים (אך מטפל שאיננו יכול להגדיר עצמו או דרכו), לקח אותי יצחק והתחיל להעביר אליי ידע. זה היה כמו פעולה מכנית. הוא הכתיב לי חומר, הראה לי נקודות בגוף וכולי. הידע שהוא העביר לי היה את מפת תעלות האנרגיה בגוף (מרידיאנים), סדרות של תרגילים בריאותיים וטיפוליים שאתה עושה לעצמך (בתנועה ובנשימה), סדרות של תרגילים בריאותיים וטיפוליים שאתה עושה למישהו אחר (בלחיצה ובעיסוי), הסברים תיאורטיים על הרפואה הסינית וטכניקות למתן עזרה ראשונה לנפגעי קרב (כגון, הזזת מפרקים חזרה למקומם). הסדרות של תרגילי הבריאות לעצמך מזכירים צ´י קונג. הסדרות של תרגילי הבריאות לזולתך מזכירים שיאצו וטווינה. כל מה שהוא העביר אליי נראה היה לי מובן מאליו. היו שם דברים שהשתמשתי בהם בעבר, למרות שהוא מעולם לא הרבה לי אותם. תעלות האנרגיה נראו לי לא נכונות לגמרי, אבל הוא הסביר לי שזאת המפה המסורתית ושבלי "לראות" אותן אי אפשר להשתמש בידע הזה, מפני שהוא פשוט לא תמיד נכון. 4. בשלב הרביעי הוא ווידא שאני יודע כיצד להרחיב את הידע במידת הצורך. הוא הטיל עלי כל מיני בעיות ומשימות שונות משונות (כגון, להשיב לו איך אפשר לפתור בעיה בריאותית מסויימת של אדם אמיתי או דמיוני, או שאציע תרגילים חלופיים לתרגילים מסויימים וכולי). אני פשוט התמודדתי עם הבעיות שהוא הטיל עלי, עד שהגעתי למצב שאני מסוגל ביעילות ובדייקנות לפתור בעיות שמעולם לא נתקלתי בהן קודם לכן. השלב הזה גם מנע ממני כל אפשרות "לקבע" את התפישה הטיפולית שלי ובעצם זה כאילו מעולם לא גיבשתי לי תפישה טיפולית. אני מעין חוקר - אבל המחקר לא נשמר בשכלי (כמקובל במערב), אלא במקום אחר בי, שהינו מוחשי לי מאוד. השכל שלי, בשניה זו, אפילו לא יודע איפה. אבל אני יודע. *** איזה כלי-נשק? איזה טכניקות? איזה רעיונות? איזה גישות? איזה קאטות? --> כלי נשק: (1) כל דבר (כגון מקל של ארטיק, עט, אבן וכולי); (2) חרב; (3) מקל; (4) מקל ארוך; (5) מקל קצר מאוד; (6) נונצ´אקו; (7) טונפה; (8) סאי; (9) סכין; (10) חפץ מזדמן מודרני, לבחירתי (התמחות אישית). --> טכניקות: ברשותך, אני אעשה משהו שמעולם לא עשיתי ואעביר לשכלי את מפת הטכניקות. אני מקווה שלא יהיו שגיאות ושיבוצים בקובץ הזה. אני לא מתחייב שזה מדוייק, אבל... תן לי כמה דקות... הנה, זה מגיע: חמישה סוגים עיקריים של טכניקות (בכל סוג יש כמה עשרות טכניקות-אב בסיסיות ואפשר להרכיב מהן מן הסתם עוד אלפי טכניקות, אם נורא רוצים...): 1. טכניקות שלושת השלבים 2. טכניקות שני השלבים 3. טכניקות השלב האחד 4. טכניקות העדר ההתקפה 5. טכניקות היריב הפוגע בעצמו טכניקות שלושת השלבים: בשלב ראשון מעכלים את התקפת היריב (ספיגה / החלקה / נטרול / התחמקות / עצירה / הסטה / יירוט); בשלב השני היריב נגיש לנו יותר משאנו נגישים אליו (זה קורה בטבעיות מתוך התנועה של השלב הראשון, אבל לפעמים צריך לעזור לזה לקרות באמצעות תנועה קטנה נוספת...); בשלב השלישי מנצלים את הנגישות של היריב אלינו בעודנו נגישים אליו פחות ומנטרלים אותו בהתאם לעוצמת הנטרול המבוקשת (הזזה / הפלה / עילפון / פציעה / נזק בלתי הפיך / מוות) באמצעות אחת מהדרכים הבאות: מהלומה (קצרה, ארוכה, פנימית ממצב צמוד, חדה או הודפת), הפלה (באמצעות בריח, כאב, דחיפה / משיכה, החסרת רגל, הטלה או פגיעה בתחושת שיווי המשקל) או הפעלת מניפולציה גופנית (לחיצה על נקודה לשיתוק עצבי, בריח לשבירה / נקיעה / קריעה / כאב או חניקה). טכניקות שלושת השלבים יכולות להתבצע בשלבים נפרדים או מאוחדים (הכל בבת אחת, בו זמנית, בתנועה אחת שאף אחת לא מקדימה את השניה!). טכניקות שני השלבים: אותו הדבר, אך ללא השלב האמצעי. טכניקות השלב האחד: בעת שהיריב תוקף (או לפני כן) תוקפים אותו באופן כזה שההתקפה שלנו תקדים את התקפתו מבחינת "מי מגיע ראשון". אפשר להשיג זאת על-ידי כך שנבחר בסוג ישיר יותר של התקפה, או בצורה ש"הולמת" את התקפתו במצב הזה (לדוגמא, אם הוא מתקיף באגרוף לפרצוף המלווה בצעד כלפינו, אנחנו יכולים להטות את הגוף לאחור ולבעוט בחזהו / פניו / בטנו / מפשעתו / ברכו), או בתנועת התקפה שחלק ממנה מהווה התחמקות / עצירה / הסטה / החלקה / נטרול ביחס להתקפה של היריב (לדוגמא, אם אנחנו תוקפים את פניו באמצעות רגלנו הקדמית בדיוק כשהוא בועט אל רגלנו הקדמית, יוצא שהתקפתנו כללה גם התחמקות מהתקפתו אף בלי שהתכוונו לכך). טכניקות העדר התקפה: בדומה קצת לטכניקות האייקידו. ההתקפה של היריב מפסיקה להיות התקפה, במסגרת ההכללה של גופו וגופנו כמערכת הרמונית אחת. טכניקות היריב הפוגע בעצמו: למרות שגם בשאר הטכניקות נעשה שימוש רב באנרגיה של היריב ואנרגיה של ההתקפה שלו אותנו, במקרה הזה אנחנו ממש לוקחים את התוקפנות שלו ומפנים אותה נטו נגדו; לוקחים בהרגשה את האלימות שלו ומבלי להוסיף אלימות משלנו פשוט מניחים לה לא רק לעבור דרכנו בלי נזק אלא גם לחזור אליו. דוגמא פשטנית: אם נזוז הצידה והוא יפגע בקיר... דוגמא פחות פשטנית: אם נסיט טיפ-טיפה את האגרוף שלו (התערבות קלה ביותר) ונשים רגל בדרכו (עוד התערבות קטנטונת) הוא בעצם מפיל את עצמו בכוחו-שלו. או כמו בטכניקות אייקידו מסויימות, אם נניח להתקפה שלו להיות - ורק נוודא שהיא לא פוגעת בנו ושאחד מאבריו נשאר עוד שניה אחת נוספת אצלנו - הוא עשוי לפגוע בעצמו לא מעט. או להסיט טיפ-טיפה את התקפתו ולשים מרפק מול פרצופו בעת שהוא תוקף (אפילו בלי לתת מכה), הוא פשוט תוקע את הפרצוף שלו לתוך המרפק שלנו. אני מרגיש שפספסתי משהו, תן לי עוד כמה דקות... או-קיי, הנה זה בא... חמש מיומנויות יסוד של טכניקות: 1. יכולת המראה 2. יכולת האנרגיה 3. יכולת ההיצמדות 4. יכולת ההכאה 5. יכולת ניצול הגוף (המשך בהודעה הבאה...)

 

[בן טל-שחר]

סוף (והתחלה...)

(...המשך מההודעה הקודמת...) יכולת המראה (ראי): התנועות של היריב מפעילות את התנועות שלנו (כאילו אנחנו בבואה). יכולת האנרגיה: הרצון של היריב (שלוחת האנרגיה היוצאת מבטנו) מנסה לאחוז בנו, אך אנחנו לא נותנים לה לאחוז בנו. יכולת ההיצמדות: כמו ב"ידיים דביקות" בשיטת הלחימה שלמד ברוס-לי, אבל בכל הגוף. היריב לא יכול לפתח או לבנות שום מהלומה נגדנו, כי אנחנו צמודים אליו. הידיים שלנו צמודות לשלו והולכות איתן, הרגליים שלנו צמודות אם צריך לרגליים שלו והולכות איתן. יכולת ההכאה: אנחנו יכולים להכות (כמעט) בכל איבר שלנו (כמעט) כל איבר שלו בכל צורה. תוצאה: אנחנו יכולים לנטרל את כל מהלומותיו והתקפותיו, או לנטרל אותו ישירות על-ידי הכרעתו באמצעות מהלומה. יכולת ניצול הגוף: לגוף ולאנרגיה (מבחינה פיסיקלית, הפעם

) שהוא יכול להפעיל יש מגבלות. באמצעות הבנת מגבלות אלה וניצולן, אנחנו יכולים ליצור לא רק בריחים ונעילות, אלא גם לנטרל מהלומות של היריב באמצעות תזוזות קטנות יחסית שלנו, להבין ולנצל את החולשות הבסיסיות שקיימות בכל עמדה ובכל התקפה ו"להכניס" אותו למצבים לא נוחים ולא נעימים מבחינה גופנית, בזמן קרב, עד כדי נטרול מלא. את כל הדברים האלה לא "ידעתי" עד שלא התחלתי לכתוב אותם, אבל אני לומד ומלמד אותם כבר שנים!!! --> רעיונות וגישות: עד כאן!!!! אם בסעיף של טכניקות ראית שאין מספר מסויים של טכניקות (נניח, 118 טכניקות מסויימות שיש ללמוד), אז על אחת כמה וכמה ברעיונות ובגישות! אני מניח שיש כמה עשרות רעיונות וגישות-אב (שחלקן סותרות את עצמן ללא שום ספק!!!) ושהן נלמדות בקפדנות במהלך העבודה, אבל אני אעלה אותן על הכתב בפעם אחרת, טוב? --> קאטות: יש שלוש מערכות של קאטות (באמנות הלחימה. יש גם קאטות שאינן קשורות לאמנות הלחימה, אך על כך בפעם אחרת): - קאטות ספציפיות שלומדים; - קאטות ספציפיות שמפתחים; - קאטות חופשיות שמפתחים. הקאטות הספציפיות די שונות אחת מהשניה ולא אחידות. רובן קצרות יחסית (בין תנועות בודדות לכמה עשרות תנועות), רובן אינן מכילות בעיטות רבות (ורוב הבעיטות שבהן - נמוכות) ולכל אחת מהן יש כמה וכמה דרכים לבצע אותן. הדרכים לבצע אותן שונות זו מזו בנשימה (יש יותר מגרסת נשימה אחת לכל קאטה), בעוצמה, במהירות ובמה שאמורים לדמיין בזמן ביצוע הקאטה. הקאטות הספציפיות הן: - 7 פורמות בסיסיות של קואורדינציה באמנות הלחימה - הריקוד של 5 החיות (מכונה גם "18 ידי הנזיר") - התאגרפות הצללים - 1, 2 ו-3 - שיטת לחימה שלמה (ונפרדת) - נוסחת-קרב נוספת להעשרה (הכוללת גם היא עבודה עם חיות) - 24 "פואמות" - שתי קאטות קצרות מאוד של בעיטות בלבד (גבוהות / נמוכות / סיבוביות / קפיצות וכולי) - 8 קאטות קצרות בשניים (שני אנשים מבצעים אותן ביחד!) - ריקוד העגור - קאטה בסיסית לכל אחד מכלי-הנשק המסורתיים הסר את כל הקאטות הנפלאות האלה מהאומנות - ולא החסרת דבר! המדריך פשוט ימצא דרכים אחרות כדי לאמן את היכולות שקאטות אלה מעניקות בצורה כל-כך טבעית ופשוטה. *** לוחם לאו-חו - מהי נקודת ההתחלה? מה אתה מלמד בשיעור הראשון? --> או-קיי, אני אשיב על כך בשמחה. וגם אסביר יותר על לאו-חו, אבל - בואו נעשה את זה בהמשכים?!?! אני אגש עכשיו להשיב לשאלה של אייקיפריק ואני מבטיח ביום-יומיים-שלושה הקרובים לנסות להתיישב שוב מול המחשב ולהמשיך בדיווח... אני עושה את כל זה כי זה כיף לי ומעניין אותי ולא מפני שאני מרגיש חובה או מרגיש שאני נמצא בחקירה. אף פעם לא ניסיתי לחשוב על כל הדברים האלה במודע וזה מעניין גם את השכל שלי. סופסוף מישהו מתייחס אליו ומסביר לו משהו! אז להתראות בהמשך ההתכתבות בפורום... שלך,

בן

 

[דוד כפרי]

המורה שלי ממליץ, כעיקרון,

להיות מסוגל להגיד במילים מה אתה עושה, ולהיות מסוגל לעשות עם הגוף מה שאתה אומר. זה כלל בסיסי אצלנו, שמטרתו למנוע מתלמידים לתפלסף: אם אתה לא יודע לעשות את זה, אין לך מה לדבר על זה. כללית, את כל מה שהסברת אני מבין מתוך נסיוני בשיטה שאני לומד - גם בלחימה וגם בריפוי. אני היום בשלב בו הרבה פעמים אני לא מבין כלל מה אני עושה בריפוי, אבל המטופל יוצא בריא. אני רואה בזה שלב-ביניים, הכרחי אבל לא סופי, בדרך להבנת השיטה בה אני עובד: אם אתה לא יודע להסביר את זה, אלא רק להראות את זה, יהיה קשה מאוד ללמוד ממך. אחד היתרונות הגדולים של מאסטר ניר מלחי, כמורה, היא יכולתו ללמד את השיטה כמעין "סולם", שכל שלב בו מוביל אותך לשלב הבא - עד שפתאום אתה מגלה, שבעצם לא טיפסת על סולם, אלא על פירמידה - ולמרות שראית רק צד אחד שלה, אתה יודע (מתוך נסיונך ויכולתך) את הצדדים האחרים שלה, אותם רק צריך "לבקר" כדי להבין. דוגמא טובה לכך היא שיעורים בהם קראנו פרקים נבחרים מתוך "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב", "הכתבים הקלאסיים של הטאי-צ´י", "אמנות המלחמה" של סון-צו ו"ספר חמשת המעגלים" של מוסאשי, וראינו שבעצם אין בהם חומר ממש חדש לנו, אלא רק צורה אחרת של הסברת הדברים. עם זאת, חשוב (לדעתי) לדעת לארגן את הידע שלך כך שיהיה יותר קל ללמוד אותו - וללמד אותו. אבל זו רק דעתי... מחכה לקרוא את התשובה לאייקיפריק - בקוצר רוח! כיף של דיון!

!

 

[בן טל-שחר]

איזה מוזר -

הגבתי כבר על ההודעה הזאת ("המורה שלי ממליץ, כעקרון") והתגובה שלי לא מופיעה באתר! נראה לי שהשרת לא עומד בעומס הדיון... בכל אופן, אני אגיד את זה עוד פעם: גם לדעתי זה ככה! לא שאני או מישהו אחר הטילו ספק בכך, אבל: יש לי עוד הרבה מה ללמוד!!! איזה כיף?!?!

וניר מלחי נשמע מורה מדהים!!! אחד מהדברים שאני אכן נתרם מהם מאוד בדיון הזה, הוא היכולת להסביר את מה שאני עושה. אז שוב, תודה!!! שלך, בן

 

[בן טל-שחר]

מוזר מאוד -

הגבתי כבר על ההודעה הזאת ("המורה שלי ממליץ, כעקרון") והתגובה שלי לא מופיעה באתר! נראה לי שהשרת לא עומד בעומס הדיון... בכל אופן, אני אגיד את זה עוד פעם: גם לדעתי זה ככה! לא שאני או מישהו אחר הטילו ספק בכך, אבל: יש לי עוד הרבה מה ללמוד!!! איזה כיף?!?!

וניר מלחי נשמע מורה מדהים!!! אחד מהדברים שאני אכן נתרם מהם מאוד בדיון הזה, הוא היכולת להסביר את מה שאני עושה. אז שוב, תודה!!! שלך, בן

 

[amir_aikido]

טל - ואיך מלמדים ולומדים להיות אמן

קשה מאוד ללמוד להיות אומן לחימה, בשיטה ספציפית ובמסגרת חוקים ספציפיים זה לוקח לפחות כמה שנים, ובמרבית השיטות שפגשתי עד היום לוקח לפחות 15 שנים להגיע לרמה ממש רצינית ואני מדבר על יפנים/סינים/קוריאנים... שמתאמנים יום יום בלי הפסקה, ולא על חובבנים כמו רובנו. אז איך מלמדים להיות אמן לחימה? רוב אמני הלחימה עליהם שמעתי, למדו מספר אומנויות לחימה ממורים שונים, ולאחר שהגיעו לרמה גבוהה לפחות בחלקן, הגיעו לאיזושהי הארה שגילתה להם את הדרך שלהם. ואנחנו מדברים כמעט ורק על המעגל הפנימי - ההתמודדות הפיזית עם יריב תוקף. ולא על שני המעגלים החיצוניים יותר, למרות שהתרשמתי שרוב האמנים למדו אותם בדרך, למעט כמה שאמנים מיוחדים כמו אותו סוקוקא שהוזכר כבר, שכנראה שלא נמנע מקרבות אלא פשוט ניצח בהם (המדובר על מייסד הדאיטוריו גיאו-ג´יטסו המחודש שבין שאר מעשיו גם היה המורה של אושיבה שייסד את הרוב של זרמי האייקידו). האם יש לך דרך קצרה יותר? אני יודע שיש מורים בסגנונות גיאו-גיטסו מאוד מסורתיים (מכונים קוריו בד"כ) שמלמדים רק תלמידים ספורים ולאורך זמן רב, כאשר המורה מתאים לתלמיד הן את חומר הלימוד והן את דרך הלימוד. אלא, שהמדובר הוא על לימודים בסגנון המנזר - נכנסת ויצאת אחרי עשור לערך ועל מיעוט שבמיעוט, הן כי באורח החיים המודרני רובנו לא יכולים להרשות לעצמנו התנתקות שכזו, והן כיוון שקצב ההתפשטות של אומנות כזו הוא איטי ביותר אם בכלל. האם הדרך שלך דומה לדרך זו ? אני יודע שבכתיבתי יש נימה מסוימת של חושר אמון, אבל אני דוקא בתרשם שאתה כן בחור רציני, ולכן אני מקדיש מזמני כדי לנסות ולהיטיב להבין. ואם יש אפשרות לבוא ולראות כמה אימונים (במגבלות הכללים שלך ולוח האימונים הצפוף שלי כמובן), אני אשמח אמיר

 

[בן טל-שחר]

לאמיר -

לא, אין לי דרך קצרה יותר - ואתה צודק לחלוטין!!! כאשר למישהו לא נגישה אמנות הלחימה (אלא "רק" שיטות לחימה) והוא בכל זאת רוצה להיות אמן לחימה (ולא אומן לחימה), אני ממליץ לו ללמוד אצל 2-3 מורים במקביל, תוך לקיחת אחריות מלאה על התהליך (וגם אז יש בזה המון בעיות). מובן שצריך המון שנים של לימוד כזה לפני שאפשר למזג את הידע (וגם אז, יכולות להיות בעיות). כמו כן, אני מניח שכל שיטת לחימה - ואפילו הכי "מוגבלת" שקיימת - אם לומדים אותה מספיק זמן אפשר להגיע דרכה לכל דבר, לכל דרך, לכל סגנון, לכל רמה. אתה מוזמן לראות שיעור מתי שאתה רוצה, כמובן.

בעצם, למה לראות? להשתתף! הטלפון שלי: 347619-052. שלך, בן

 

[niron]

לטל-טלפון

אשמח אם צשלח לי לאי מייל [email protected] את הטלפון שלך ומתי נוח לך שאני אתקשר תודה

 

[דוד כפרי]

לבן טל-שחר, על בחירת מורה

יש לי רק דבר אחד להוסיף: הסתכל על תלמידים ותיקים שלו. אם יש להם מכנה משותף כלשהו, הוא יאפיין גם אותך, בעוד X שנים. אם חלק גדול מהתלמידים הותיקים סובלים מבעיות רפואיות, סביר שיש קשר לאימונים שלהם (עיין ערך "בוגרי" יחידות חי"ר ושברי-הליכה). אם חלק גדול מהתלמידים הותיקים הם אנשים אגרסיביים, נוקשים, "מאצ´ואים" - או להיפך, כאלה שבורחים מכל עימות, מוותרים גם כשהצדק איתם, פוחדים לעמוד על שלהם - סביר שזה בא מהמורה. ואם אין תלמידים ותיקים? זה הרבה יותר גרוע... כי אם למורה ותיק אין תלמידים ותיקים, סימן שהם עוזבים אותו באיזה שהוא שלב, ועוברים אל מישהו אחר... או מפסיקים להתאמן בכלל. נקודות למחשבה.

 

[בן טל-שחר]

וואלה, שכחתי את הנקודה הזאת! ../images/Emo22.gif