שאלה לגבי שותפה

[ב ב ו ש ק י ת]

שאלה לגבי שותפה

הי, שותפתי (40) מתהלכת שנים עם מצבי רוח "נמוכים", היא קוראת לזה דיכדוך. יש לה עיניים כבויות, מרבה לישון ולברוח לטלויזיה עם צפייה לא מבוקרת. מחפשת עצמה בסדנאות וטיפול. היא טוענת שהיא מרגישה בדידות גם כשהיא בזוגיות ובחברה. היתה בה עצבות לפני שנקלטה להריון והעצבות נמשכה גם בזמן הריון (שלא נגמר טוב). עם או בלי זוגיות / הריון לא טוב לה. האם זה יכול להראות על דיכאון כל שהוא ? חשוב לציין שהיא מגיעה לעבודה ולא תמיד מתפקדת 100% אבל תמיד מגיעה ואף פעם לא סבלה מדיכאון קליני בו מבלים שבועות או חודשים במיטה. היא מאבדת עניין בכל נושא או עבודה גם אם בהתחלה התלהבה. האם כדאי להפנות אותה לטיפול פסיכיאטרי ? חברה אחת שחזרה בתשובה מנסה לכוון אותה לחזרה בתשובה במחשבה שזה יפתור את בעיות העצבות, הדכדוך. תודה.

 

[חי בסרטים]

232323232323232323

אין אדם שלא סובל מבעיות נפשיות (שהרי כל אחד עובר משברים בחיים ) רק יש אנשים שזה יותר קיצוני אצלהם. עצות שלי לכל מי שסובל מדיכאון כלשהו : לאכול מה שאוהבים לעשות מה שאוהבים לא להתחבר לאנשים שהם גם דיכאוניים(מדבק) להיתחבר לאנשים שמחים לא לדבר על דברים עצובים לעשות טיולים ללכת לים (לא לבד) להיות הרבה בטבע להיות תמיד עם חברים או משפחה מינימום זמן לבד (צפיה בTVמראה על חוסר בתעסוקה ) לעשות לפחות 3 פעמים בשבוע ספורט כולל ריצה לקרוא את הספר "פרקי אבות"(רצוי שיהיה בו פירוש למקרה שלא מבינים איזה עיניין) לעבוד (חובה) תמיד להיות עסוקים/ילדים זה סוג של פיתרון רק רצוי שיהיה להם אבא ללמוד משהו אם אפשר/קורס לאכול דברים מתוקים (כלל:ככל שתה אוכל יותר - ככה אתה צריך לעשות ספורט יותר) לצחוק בכל דרך אפשרית לנוח בשבת (רצוי לשתות קצת יין - "יין ישמח לבב אנוש" ) מינימום כעם מינימום שנאה מינימום עצלנות מXימום אהבה מXימום שמחה לא ללכת למקומות שלא אוהבים לא לפגוש אנשים שלא אוהבים סדר יום עמוס וקבוע לא לפספס ארועים/שמחות מספר משפטים בהמצאה אישית: "מי שמיואש - שיאכל תפוח בדבש" "מי שממורמר - שיאכל מתוק" "מי שבדיכאון - שיצחק המון" "מי שמוותר - חי יותר" שלום

 

[עננית נוצה]

מוטב להתחיל בטיפול

מהפרטים שמסרת אודות בעייתה של חברתך, אני מתרשמת כי אכן מוטב לה לקבל טיפול אצל איש מקצוע. זה יכול להיות פסיכולוג טוב או פסיכיאטר, אך לדעתי גם יעוץ פילוסופי עשוי להביא לתוצאות טובות במקרים שכאלה. אולם יתכן כי בכל מקרה יש לשקול, טרם תחילת טיפול, נטילת תרופות לשיפור ההרגשה הנפשית. כבר הבעתי את דעתי בעניין נטילת תרופות שכאלה בפורום- לטעמי הן מספקות מצע נפשי ורגשי נוח ונכון יותר, לתחילת טיפול יסודי בנפש. מאחלת המון הצלחה!

 

[hilabarak]

אני הייתי מהמר שחברתך נמצאת

במימד אחר ממה שאת חושבת. מבחינתך עצבות זו בעייה קשה, מבחינתה לא בהכרח. אם היית אומרת שהיא מעולם לא פנתה לטיפול או סדנא, אז הייתי אומר "אדם לא מודע בכלל למצבו, וכדאי להפנות אותו לטיפול". מכיוון שהיא נמצאת בטיפולים וסדנאות, אני מניח שהיא לא ממש מחפשת לפתור את הבעייה, אלא שהבעייה תפתר לבד. ואנשים שלא מחפשים לפתור את הבעייה, אלא שהבעייה תפתר לבד, הם בדרך כלל אנשים שלא ממש חושבים שהבעייה חמורה - מעין רפיון כלפיי הבעייה. אין לי הסבר מדוייק מדוע יש את הרפיון הזה : אולי כי היא רגילה כל החיים לעצבות ולכן היא לא רואה בזה דבר רע. אולי כי אין בה שום אמונה שזה יכול להיעלם. בכל מקרה כדאי מאוד לנסות לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר. אבל אם אמרת שהיא מחפשת עצמה בטיפולים וסדנאות, אז אני מניח שעם טיפונת רצינות היא יכלה להגיע למסקנות הללו כבר בעצמה.הרי לך אין בכלל את הבעייה הזאת, ותוך שנייה בערך הצגת שאלה בפורום וקיבלת תשובה ברורה מאליה. לסיכום, תנסי, אבל אל תתתפלאי שבמימד הקיום שלה, עצבות תמידית זה משום מה דבר תקין.

 

[ב ב ו ש ק י ת]

לא הבנתי מודע

ההליכה שלה לסדנאות או קורסים לפעמים (פעם בשנה נגיד..) מוכיחה שהיא לא ממש רוצה לפתור את הבעייה אלא שהבעייה תיפתר לבד ?

 

[hilabarak]

אני מתוך מבחן סבירות נורמלית

נפריד לרגע בין שלושה סוגי אנשים (קצת קיצוני, אבל יקל על הדיון) : 1. אומר "אין לי בכלל בעייה" ולכן מסוגל להישאר עם בעיות קשות מאוד, אפילו במשך 40 שנה, רק כי איננו מכיר בהם. ניקח סתם אדם בדיכאון חמור או עם פחדים חברתיים או חרדות גדולות או כעסים בלתי נשלטים - אפשר להישאר עם הבעיות הללו ברמת חומרה מאוד גדולה, כל עוד האדם אומר לעצמו "זה לא ממש בעייה, זו סתם סריטה כמו שלכל אחד יש". 2. אומר "יש לי בעייה, אני אחראי ורוצה לפתור" - בדרך כלל, לוקח 3 שנים. זה לא מספר שהמצאתי הוא מוזכר בלימודים פורמליים של פסיכולוגיה, ודיברתי עם פסיכולוגים קליניים שבאמת לא האמינו בזמן הלימודים באוניברסיטה שלסמפר הזה יש ערך. אבלהם ראו שבאמת זה ככה (כמובן אולי 4 שנים ואולי שנתיים). הרוב מסכימים שמהלך רגשי משמעותי לוקח מספר שנים. אחת הסיבות הברורות, היא הצורך בהתנסות. אדם מטפל במקור של החרדה למשל, ואז הוא נתקל באירוע שגורם לחרדה לצוף. ואז הוא לומד למה זה צף שוב למרות שטיפל, ואז שוב זה צף מכיוון אחר, ולוקח זמן להבין ולטפל בבעייה הנקודתית שיש לנו. בעיקר שהחיים הם זרימה של המון אירועים שונים ומשונים. 3.אומרים "יש לי בעייה ואני רוצה לפתור" (בלי אני אחראי) - הולכים שנים ושנים לטיפולים, ושום דבר לא זז. אנשים אלו הם מהסוג, שמסוגל להודות בבעייה, אבל אין לו ממש בגרות ורצון להשקיע משאבים לטפל בה. הם רוצים "כדור" שיעלים אותה (מבחינתם הסדנא היא סוג של כדור). מכיוון שאת מדברת על מישהי שהולכת לסדנאות וטיפולים, ושום דבר לא זז. והנחתי (אולי טעיתי) שהיא כבר מבלה בסדנאות יותר מ 3 שנים, אז ברור לי שהיא לא ממש הולכת לסדנא כדי ללמוד ולהפנים ולשנות. אלא כדי לללכת, ושאולי הבעיות יפתרו לבד. האמת היא שאלו מסוג 1 וסוג 3 לא ממש שונים. כי בפועל בתוך תוכה היא בטח אומרת "אני לא ממש צריכה להתאמץ בסדנא, כי אין לי ממש בעייה".

 

[ב ב ו ש ק י ת]

הבנתי אותך

אז איתה זה לא ממש המקרה. היא מעולם לא הלכה לסדנה כדי לפתור דכדוך אלא "סדנה ייעודית" כמו שהיא נוהגת להגיד. היתה לה תקופה עם שאלות נוקבות על נשיות אז היא הלכה לסופשבוע על נשיות, פעם אחת לסדנה בנושא פחד ופעם בנושא חושניות ומגע - בדרך כלל היא לא אוהבת ללכת לסדנאות כלליות (מושגים שלה) אלא ספציפיות למה שמעסיק אותה בתקופה מסויימת. היא חזרה מאוד שמחה ועם יותר הבהרות ומסקנות אחרי כל סדנה. הדכדוך שלה זה משהו אחר, זה כמו עננה אפורה שבאה לפרקים, יכולה לבוא לשבוע ואז ללכת, לחזור אחרי חודש לכמה ימים ושוב להעלם. זה לא יושב חודשים ארוכים ברצף ואני חושבת שחלק גדול מיזה זה גם מהתקופה האחרונה שבה היא עוברת טיפולי פוריות, רק מלקרוא את תופעות הלואי של כל ההורמונים הרגשתי לא טוב. זה כלל אצלה הרבה כאבי ראש ועייפות והכשלונות כל פעם לא ממש מוסיפים חיוך לחיים אבל זה מה יש. היא בטוח לא שייכת לסוג 1 שפרטת. אגב השוואת סדנה לכדור, אני משווה סדנה למעבדה זמנית של התנסות וגם אם זה כדור אז משפיע קצת יותר מאשר כדור כאב ראש. עובר עוד שבוע, האופוריה מתפוגגת והחיים האמיתיים ולא הסדנה מתדפקים על הדלת וכשהחיים קורים באון ליין כל התובנות של הסדנה יורדות עם המים. וזה בגלל מה שאמרת אולי, סדנה מבינה לתובנה שכלית אבל מכאן ועד הפנמת שנוי הדפוס האוטומאטי - הדרך ארוכה. מה לעשות שהחיים הם לא בעלי יכולת של מיקרוגל ודורשים בישול איכותי ואיטי.

 

[hilabarak]

אם זו בעייה זמנית שיכולה בהחלט

לנבוע מהורמונים. מדוע שהיא לא תלך ראשית להתיעעץ עם רופאים. הרי ידוע למשל שבגיל המעבר לא פעם יש לנשים שינויים גדולים במצב רוח, שמטופלים על ידי רופא משפחה באמצעות הורמונים.