Mנטה יקירתי
קודם כל, אחלה שרשור פתחת פה, איזה כיף שחזרת אל בין שורותינו... שנית, לעצם העניין, נושא הקשר עם הורים בטיפול מעסיק אותי משני כיוונים, הן כמטפלת והן כאמא לילד המטופל בריפוי בעיסוק. בעבר, במסגרות של משרד החינוך, מאוד סבלתי מהניתוק מההורים. הרגשתי שאני עובדת במעין ואקום, והעובדה שלעיתים פגשתי את ההורים פעם אחת במהלך השנה הקשתה עלי מאוד. יש כמה דברים שאני עושה בשנים האחרונות בעניין זה שלא עשיתי קודם, ורואה בהם ברכה, האחד זה שהפגישה הראשונה שלי היא עם ההורים בלבד, ללא הילד. אין לי מילים להביע כמה פגישה זו היא משמעותית עבורי להצלחת הטיפול. ניתוח סדר היום של הילד, הבנת הציפיות שלהם והתאמתן למה שאני נותנת היא חשובה לי לעין ערוך. אני גם מציידת אותם בחומר כתוב שיוכלו לקרוא בבית. בנוסף, ועד כמה שאפשר, אני רוצה להגיע לביקור בית. לגבי הורים שהם גם אנשי מקצוע, אני מסכימה איתך במאה אחוז שהם מציבים אתגר רציני בפנינו כמטפלים. אחד הדברים הקשים ביותר הוא שיש לנו ציפיות מהם. אחת הציפיות היא להביא את הפן המקצועי אל ההורות מחד, אך לא להביאו אל הטיפול של ילדם, מאידך. דבר שלא תמיד קורה. אני מודעת לכך שמכיוון שאני יודעת איך הדברים מתנהלים בהרבה מקומות, מבחינת הביקורת על ההורה, ושיפוטיות כלפי הילד, אני אולי הרבה יותר לחוצה בסיטואציה הטיפולית של ילדי, לעיתים ללא כל צורך והצדקה. הלחץ הזה בהחלט יכול להתבטא ב"תוקפנות הגנתית"... אך מטפל שרואה אותי במקום הזה, ואומר בפשטות משהו כמו "אני יודע כמה זה קשה להיות במקום של מטופל כשאת רגילה לטפל, גם אותי זה קצת מלחיץ, כי אני מרגיש בבחינה, ואני יודע שאת מבינה הרבה יותר מהורה ממוצע, אז בואי ננסה ביחד..." מטפל כזה זוכה ממני ליחס הרבה יותר נינוח ובוטח. אני מרגישה שלקח לי המון זמן להבין ולהיות יכולה להיענות לצרכים של הורים, שלא ניתנו לי כלים מספקים לכך במהלך הלימודים, והייתי צריכה לחפש השכלה נוספת בתחום זה. הבנה עמוקה יותר של תהליך הפרידה, למשל, סייעה לי מאוד להבין התנהגויות של הורים וילדים במקום חשוב זה. לגבי הסיטואציה של איבחון, שנים הלחיץ אותי הזמן הקצוב, והצורך לראות תמונה מלאה בזמן כה קצר. ובכן, השיחה עם ההורים, ניתוח סדר היום, מכתב מהגננת או המורה ו/או שיחה טלפונית עימן, כבר כיוונו אותי יותר נכון מבחינת בחירת האיבחון ה"סטנדרטי". אחת הסיבות שאני אוהבת את ה"פירמידים", היא שהם מורכבים ממטלות מגוונות ומורכבות, ושהילד יכול לבחור מה קודם ומה אחר כך. בנוסף, אני מבקשת מטלה תפקודית המתאימה לגיל, התלבשות, שריכת שרוכים, מזיגת משקה מבקבוק לכוס, הכנת סנדויץ', רחצת ידיים ופנים וכדומה... ואני אומרת מראש שזה לוקח לפחות שלוש פגישות, ומבחינתי זה נותן מרווח נשימה. עוד דבר שלמדתי הוא במהלך הצגת האיבחון בפני ההורים, לעצור ולשאול אם זה נראה להם משקף את התנהגותו של ילדם, ולבקש מהם לעצור, לשאול ולהעיר בכל מקום שהם מרגישים צורך. ולגבי האחריות...אני בגישה שלפחות חמישים אחוז הם שלי. ואני מסכימה איתך שהבנה מה קרה ולמידה, אולי עוזרת לי לא ליפול שוב באותו בור. טוב להפוך חוויות קשות לחוויות מלמדות ומצמיחות, אם כי גם אז נשארת לי לפעמים צביטה בלב עם הזיכרון של החוויה. הדיבור על זה עושה לי חשק למפגש פורום, מה דעתכן? זהו, מספיק מילים,
שרון
