שאלה לגבי אבחונים

Mנטה

New member
אני מבינה את הצורך שלה לדוש בזה

רק שבאמת הרגשתי מותקפת כך שלא כל כך יכולתי להישאר בעמדה מקצועית טיפולית. אני מתרשמת שהיא מודעת לבעייתיות ומטפלת בה ככה ברצינות. וזכותה שיהיו לה דעות. אני לא מקבלת את כל דעותיה אבל אני מנסה לכבד אותן ולראות אם טעיתי. זה מקרה שני מאז שיש לי קליניקה פרטית שאני נתקלת בקושי מאוד גדול עם הורים. בפעם הקודמת היה סיפור הרבה יותר קשה, אבל שם לא היו לי ספקות, אין לי ספק ששם היתה בעייתיות מאוד מאוד גדולה של האמא. בפעם הזאת, אני דוקא נוטה להאמין שגם אני טעיתי.
 
Mנטה יקירתי

קודם כל, אחלה שרשור פתחת פה, איזה כיף שחזרת אל בין שורותינו... שנית, לעצם העניין, נושא הקשר עם הורים בטיפול מעסיק אותי משני כיוונים, הן כמטפלת והן כאמא לילד המטופל בריפוי בעיסוק. בעבר, במסגרות של משרד החינוך, מאוד סבלתי מהניתוק מההורים. הרגשתי שאני עובדת במעין ואקום, והעובדה שלעיתים פגשתי את ההורים פעם אחת במהלך השנה הקשתה עלי מאוד. יש כמה דברים שאני עושה בשנים האחרונות בעניין זה שלא עשיתי קודם, ורואה בהם ברכה, האחד זה שהפגישה הראשונה שלי היא עם ההורים בלבד, ללא הילד. אין לי מילים להביע כמה פגישה זו היא משמעותית עבורי להצלחת הטיפול. ניתוח סדר היום של הילד, הבנת הציפיות שלהם והתאמתן למה שאני נותנת היא חשובה לי לעין ערוך. אני גם מציידת אותם בחומר כתוב שיוכלו לקרוא בבית. בנוסף, ועד כמה שאפשר, אני רוצה להגיע לביקור בית. לגבי הורים שהם גם אנשי מקצוע, אני מסכימה איתך במאה אחוז שהם מציבים אתגר רציני בפנינו כמטפלים. אחד הדברים הקשים ביותר הוא שיש לנו ציפיות מהם. אחת הציפיות היא להביא את הפן המקצועי אל ההורות מחד, אך לא להביאו אל הטיפול של ילדם, מאידך. דבר שלא תמיד קורה. אני מודעת לכך שמכיוון שאני יודעת איך הדברים מתנהלים בהרבה מקומות, מבחינת הביקורת על ההורה, ושיפוטיות כלפי הילד, אני אולי הרבה יותר לחוצה בסיטואציה הטיפולית של ילדי, לעיתים ללא כל צורך והצדקה. הלחץ הזה בהחלט יכול להתבטא ב"תוקפנות הגנתית"... אך מטפל שרואה אותי במקום הזה, ואומר בפשטות משהו כמו "אני יודע כמה זה קשה להיות במקום של מטופל כשאת רגילה לטפל, גם אותי זה קצת מלחיץ, כי אני מרגיש בבחינה, ואני יודע שאת מבינה הרבה יותר מהורה ממוצע, אז בואי ננסה ביחד..." מטפל כזה זוכה ממני ליחס הרבה יותר נינוח ובוטח. אני מרגישה שלקח לי המון זמן להבין ולהיות יכולה להיענות לצרכים של הורים, שלא ניתנו לי כלים מספקים לכך במהלך הלימודים, והייתי צריכה לחפש השכלה נוספת בתחום זה. הבנה עמוקה יותר של תהליך הפרידה, למשל, סייעה לי מאוד להבין התנהגויות של הורים וילדים במקום חשוב זה. לגבי הסיטואציה של איבחון, שנים הלחיץ אותי הזמן הקצוב, והצורך לראות תמונה מלאה בזמן כה קצר. ובכן, השיחה עם ההורים, ניתוח סדר היום, מכתב מהגננת או המורה ו/או שיחה טלפונית עימן, כבר כיוונו אותי יותר נכון מבחינת בחירת האיבחון ה"סטנדרטי". אחת הסיבות שאני אוהבת את ה"פירמידים", היא שהם מורכבים ממטלות מגוונות ומורכבות, ושהילד יכול לבחור מה קודם ומה אחר כך. בנוסף, אני מבקשת מטלה תפקודית המתאימה לגיל, התלבשות, שריכת שרוכים, מזיגת משקה מבקבוק לכוס, הכנת סנדויץ', רחצת ידיים ופנים וכדומה... ואני אומרת מראש שזה לוקח לפחות שלוש פגישות, ומבחינתי זה נותן מרווח נשימה. עוד דבר שלמדתי הוא במהלך הצגת האיבחון בפני ההורים, לעצור ולשאול אם זה נראה להם משקף את התנהגותו של ילדם, ולבקש מהם לעצור, לשאול ולהעיר בכל מקום שהם מרגישים צורך. ולגבי האחריות...אני בגישה שלפחות חמישים אחוז הם שלי. ואני מסכימה איתך שהבנה מה קרה ולמידה, אולי עוזרת לי לא ליפול שוב באותו בור. טוב להפוך חוויות קשות לחוויות מלמדות ומצמיחות, אם כי גם אז נשארת לי לפעמים צביטה בלב עם הזיכרון של החוויה. הדיבור על זה עושה לי חשק למפגש פורום, מה דעתכן? זהו, מספיק מילים,
שרון
 

Mנטה

New member
שאלה לגבי אבחונים

האם אתן מרככות את האבחון או עובדות לפי הספר ? הגיע אלי ילד עם קושי בולט בשיתוף פעולה ויצירת קשר, מלא מניפולציות ומאוד בעייתי. הקושי הביצועי לא היה גדול בכלל, אבל הקשיים הרגשיים שעלו, אם בעקבות החיבור הלא מוצלח בינינו ואם בעקבות הקשיים שלו, היו עצומים. האם התלוננה שלא ריככתי את האבחון ואני טענתי שאבחון חייב להיות סטנדרטי וחלק ממה שאני בוחנת זה ההתמודדות של הילד עם המסגרת של האבחון. מה דעתכן ? איך הייתן פועלות ?
 

Mנטה

New member
שוב תודה לכולם ../images/Emo13.gif ועוד משו

היום שוב אבחנתי. אני מוגבלת לשתי פגישות אבחון מטעם מכבי
אז אין לי אפשרות למתוח את זה. ואגב, אני דוקא כן בעד הגישה שההורים בפנים, גם בזמן הטיפול. זה יוצר המון בעיות כי ככה יש להם על מה להתלונן, אבל נדמה לי שהרווח גדול מההפסד. יום אחד אולי אני אגיע למצב שאני אעדיף להגן על התחת שלי יותר מאשר על הערכים שלי
ואז אולי אני אוציא הורים מטיפול
בכל אופן היום שוב אבחנתי, נוצר קשר נהדר עם הילד ועם המשפחה, לא עלו בעיות מיוחדות, ברגעים שהילד סירב לשתף פעולה או התבייש או התנגד, הצלחתי בקלות לתמרן אותו להמשיך בכל זאת, לא היתה אוירה של לחץ משום צד. בקיצור, קיבלתי את הבטחון העצמי שלי מחדש. עכשיו מנקודת המבט הזאת נדמה לי שאני מתחילה לזהות משפחות, או ילדים, או סוג בעיות שבמיוחד קשה לי להתמודד אתם/ן. היתה יכולה להיות נקודה מצוינת לסיפתח בפגישת הדרכה ראשונה, לוא היה לי מספיק כסף לקחת הדרכה עכשיו
 
הדרכה הדדית

האם חשבת על בניית קבוצה להדרכה הדדית? אין ספק שזה לא מחליף הדרכה פרטנית, אבל מעשיר ומאפשר שיח ולמידה ויצירת רשת קשרים ותמיכה מקצועית. יש לי הזכות להיות שותפה לקבוצה כזו, ואני יכולה להעיד שזה נהדר. כדאי רק לנסות ולבנות קבוצה הומוגנית יחסית מבחינת יכלתן של החברות בה לתרום מהידע והנסיון שלהן. שבת שלום שרון
 

שריד

New member
כוונה והדדיות במפגש טיפולי....

אחד הדברים עליהם אני מברך בלימודי המשך של פויירשטיין "העשרה אינסטרומנטלית" היא ההכרות עם המושג של כוונה וההדדיות. המושג הזה מנקר לי בראש בכל מפגש טיפולי ולא טיפולי.ועזר לי לפתור הרבה מצבים תקועים ואי נוחות במפגשים. השאלות שעולות במפגש האם אני מסביר את עצמי מספיק טוב, האם הצד השני מבין את המסר, האם יש מסר שהצד השני מנסה להעביר ומה עמדתי לגביו והאם יש תוצאות לתהליך המשותף הזה במובנים שונים, עשיה, ניד ראש, קשר עין וכו'... מבלי להכנס להגדרות הפורמליות כי בטוח אני אעשה להן עוול, כוונה והדדיות היא הדאגה שיועבר מסר אותו רציתי להעביר לאדם איתו אני נפגש. כיצד אני יודע שהמסר עבר : צריך לזהות שינוי אצל כל שלושת המרכיבים של הארוע המטפל, המטופל והגירוי/ המטלה. ברגע שהכוונות של כל אחד מהצדדים ברורות יותר ואפשר להגיד את הכוונה באופן הצהרתי אזי ניתן לעשות איזשהו חיבור ומציאת מכנה משותף. פויירשטיין לפי מה שהבנתי מטיל את האחריות המלאה על המלמד/מטפל להצלחת המפגש. נראה לי שלקחת המון אחריות בהעלאת הארוע לדיון. ישר כוח שריד
 

Mנטה

New member
תודה שריד ../images/Emo13.gif

יש נקודה שבה הענין כל כך מציק שפחות אכפת לך איך אתה נראה
אני בטוחה ללא צל של ספק שעשיתי שם טעויות אבל יש גם עניינים שאני חושבת שפעלתי נכון בגלל זה רציתי לשמוע דעות נוספות
 
אבחונים סטנדרטים בתחומינו...

לצערי ואולי לא ... אני משתייכת לאסכולה שמכירה את כל האיבחונים, מנוסה בהעברתם, אך בוחרת להשתמש בחלקים מהם (כי אין מספיק זמן לבטריה, כי הילד לא משתף פעולה, כי אני לא מסכימה עם חלק מהתת-מבחנים ועוד ועוד) כמו רבות ורבים מאיתנו ... לא ציינת מה המבנה "המובנה והפורמלי" של אבחון ריפוי בעיסוק אותו את מבצעת ... גם אני הייתי רוצה ... בכל אופן הנושא המשמעותי לדעתי הוא התמודדות עם אי-שביעות הרצון של האם, האם יכול להיות שהכלים שלי לא מספיק רגישים למצב הספציפי הזה, האם יכולתי לבצע אותו אחרת כדי להקל עליה ? או האם אני מוכנה לתת אפשרות נוספת לתצפית לא מובנית או לטיפול איבחוני ... כדי לרצות אותה ... אני חוששת שהתשובה היא כן.. מגיע להורים תשובה שמניחה את דעתם ... ואם קרה מקרה שיש משהו "סתום" מבחינתם, יש לעודד אותם לדון בזה כדי לראות איפה קשה להם עם מה שאבחנת ... אני בטוחה שאיבחנת דברים קשים ולכן קשה להם ... חשוב לבנות שיחה שתרחיב בהצגת הממצאים, אפילו אם זה דורש עוד פגישה טיפולית או אבחונית ... ההענות לצרכי ההורים - טיפול ממוקד לקוח - שולח את לחמינו - חשוב להשקיע בו הסבר, הקשבה, ועידוד ...
 

שריד

New member
אבחון טיפולי לעומת בחינה בביה"ס

עם כל הבעיתיות שבהשוואה, נשמע שהאם לא כ"כ הבינה מהי מטרת האבחון וכיצד מתייחסים לתוצאות. לטעמי אבחון צריך להיות סטנדרטי. את תוצאותיו חשוב לנתח ולנסות להבין מהם הגורמים לתוצאות הנמוכות באבחון.אני חושב שתפקידינו לא נגמר בתוצאות האבחון ובידע מה לעשות. החלק הארי של הטיפול הוא לחבר את האבחון והטיפול לסיטואציות מהיום יום ולעזור לההורה להתייחס לאבחון ככלי לתאור מצב עכשוי ושהילד שלו לא השתנה בעקבות האבחון. (נדמה לי שנאוה ר. כתבה על כך באחת מתגובותיה לאם שפנתה). שריד
 

שריד

New member
שכחתי...

לגבי הבחינות בביה"ס ששם ההתיחסות לציון נראת לי מצומצמת יותר. שריד
 

sarafan

New member
לדעתי ....

ענית יפה מאוד !!! ישנם הורים שמנסים להתערב בתהליך הטיפולי החל משלב האיבחון והלאה . לדעתי יש כל מיני סיבות . לפעמים הם מתקשים לקבל סמכות המטפל . הייתה אצלי אמא שבפגישה הראשונה אמרה לי " תעבדי אתו על אחיזת עפרון ותכתבי שהוא שמאלי - שלא תשכחי " . לפעמים הקושי הוא לקבל את הקשיים של הילד . מעין בושה או תשקיף של עצמם - באותו הגיל . חלקם מרגישים אשמה .
 

Mנטה

New member
אני לא בטוחה ....... ../images/Emo3.gif

מדובר באם שעובדת עם ילדים ויש לה השקפות משלה בנושא. אני מעבירה את ההסתכלות הקלינית, עוד כמה מיומנויות (קפיצות, כדור, כאלה דברים), בירי, ציור איש, הרכבת פאזל ואם יש זמן גם את מבחן הקו הישר (פירוט ביום אחר). אם יש עוד זמן אני גם מבקשת כמה מטלות שאני מכירה היטב (למשל להתגלגל על הגליל כדי להגיע לאיזה מקום). אבל למשל כשביקשתי מהילד לזחול זחילת נחש הוא לא ידע לעשות את זה, האמא אמרה לו "תזחל כמו באטמן" והוא מייד עשה את הנדרש. כך שהיה לי ברור מהתחלה שהילד יודע יותר ממה שהוא מראה לי. כשהילד הגיע הוא הגיע עם מלא ציוד: דפים, עפרונות ודברים ורצה להראות לי ציור שלו. אני לא שיתפתי עם זה פעולה, כי בו זמנית הילד גם היה מאוד מוסח ומאוד חסר גבולות והרגשתי צורך לארגן אותו לקראת האבחון, האם טוענת ששם נפל הקשר. כל המבחנים לקחו המון זמן, דברים שלוקחים עם כל הילדים חמש דקות (קפיצות, דילוגים ודומיהם) לקחו אתו שעות כי היה צריך לשכנע אותו שלא נורא לעשות עוד דבר אחד. האם טענה שלחצתי עליו מדי. היו שם המון מרכיבים שהיתי צריכה לבחור בין כמה דברים וכנראה בחרתי לא נכון והאם מרגישה שהילד עבר טראומה. אני חושבת שהיא מגזימה ושיש משהו רגשי חזק אצל שניהם, אבל אני בכל זאת תוהה אם היתי צריכה להכניס יותר דימויים ודמיונות כדי לדרבן את הילד. בדרך כלל באבחון אני לא נוהגת לעשות את זה, כי אני רוצה לראות את ההתמודדות של הילד עם המטלה עצמה. ואני גם רוצה לעשות דברים מהר כדי להספיק אבל אולי פיספסתי ? ודבר אחרון: בתחילת פגישת אבחון אני אומרת לילד שצפויה לו פגישה קצת קשה, כי אני כל הזמן אגיד מה לעשות והוא לא יוכל לבחור. את רוב הילדים זה מארגן וזה עוזר להם שמשתפים אותם, אבל הילד הזה - כנראה רק סבל מזה. האם טוענת שזה טעות לעשות כזה דבר ואני בכל זאת ראיתי תוצאות נורא יפות עם זה. מה דעתכם בסוגיה הזאת ? האבחון היה לפני שבוע אבל האם התקשרה אלי היום לתת לי פידבק כמה הם סבלו ואיזה נזק יצרתי אצלם ואני שואלת את עצמי אם טעיתי או שככה זה באבחונים ומה שמצאתי (מלא בעיות רגשיות) זה מה שבאמת היה, או שאני בחוסר ההבנה שלי את המצב יצרתי את הבעיות האלו. אשמח לכל פידבק
 

נאוה ר

New member
באבחונים פורמלים חשוב מאוד להכיר

את האבחון ואיך צריך להעביר אותו. אבל אני מנסה שכל אבחון יהיה פורמלי אבל דינמי. כדי לדעת מתי הוא דינמי צריך לדעת מה הכללים הפורמלים. את היתרונות של הפורמלי והסטנדרתי כבר אמרת. אבל גם לדינמי יש יתרונות. חשבתי על כמה דוגמאות, אבל כדי שיהיה רלוונטי לכולם אז אני אזכיר את מבחן הבירי (החלק של העתקת צורות). למי שלא מכיר על כל דף מצויירות 3 צורות וצריך להעתיק אותן, כאשר בבירי החדש הוסיפו דף של חיקוי 3 צורות.מפסיקים לאחר 3 כשלונות רצופים. הרבה פעמים אחרי שהעברתי אותו באופן סטנדרטי אני מנסה לראות איזה אסטרטגיה תעזור לילד להצליח במה שנכשל אז אני מנסה ללמד אותו במקום וכך אני רואה אסטרטגיות למידה, יכולת התמודדות עם כישלון ומיד עם הצלחה. וחשוב מאוד לסיים עם הצלחה כשהצה עם האבחון שהוא תמיד מסתיים בכישלון. כאשר אין לי זמן אז אני לפחות יספר לילד שהיה לו קשה בסוף כי זה צורות לילדים הרבה יותר גדולים ממנו או שזה משחק לילדים עד גיל 18 וחלק זה מאוד קשה. ושנה הבאה הם יוכלו לחזור ולנסות לעשות יותר טוב. אבחון הוא מצב שבו המאבחן נמצא בעמדת נחיתות כי הוא רוצה להשיג כמה שיותר מידע. ואין ספק שכולנו נותנים יותר מידע כשאנחנו במצב רוח טוב. יש לי עוד דוגמאות.אבל גם ככה הערכתי אז אולי בפעם אחרת.
 

Mנטה

New member
אז הנה דוגמה מהבירי שהיתה באבחון

הילד רצה להפסיק באמצע, באחד המבחנים שעובדים על זמן. אז הסכמתי וביקשתי שנחזור לזה אחר כך. הוא הסכים. אבל אחר כך האמא באה ומאותו רגע הוא היה הרבה פחות משתף פעולה, אז ביקשתי ממנו "רק עוד את זה" והאמא אח"כ טענה שלחצתי עליו יותר מדי.
 

נאוה ר

New member
אני לא אתייחס לדוגמא של הבירי כי

נראה לי שבכל הנאום הגדול שלי פיספסתי את הנקודה החשובה. בא אליך ילד עם קשיי התנהגות שהיה עסוק במשא ומתן מסחרי. ואת זה הוא לא למד אצלך. הוא גם לא למד אצלך שכאשר אמא בפנים עדיף לתפקד פחות טוב. בלי לראות את האבחון דרך מראה דו סיטרית או לקבל דווח מלא של האבחון קשה להגיד מה השבר. אבל מלבד הפקטה הרגשית שהילד הביא איתו צריך לזכור שיש ילדים שאין להם כוחות רגשיים ומשפט כזה על ההתחלה עלול להפחיד אותם. ושילדים שרגילים להיות מרכז עולמם לא כל כך אוהבים שפתאום לא תיחסים למה שהם הביאו. צריך לזכור שמבחינת הילד הוא הכין את עצמו לפגישה שלו איתך שאולי קיבל עליה מידע מוטעה ופתאום אמרת לו שההכנות שלו לא שוות. אבל שזה לא יצא כמו נאום תוכחה אז שתי נקודות - לי מאוד חשוב שילדים יורידו נעליים בחדר הטיפולי. ונקודה שניה מכל ילד אני לומדת משהו על עצמי ומשהו למטופלים הבאים שלי. אז מה קרה שפגשתי ילד שלא מוכן להוריד נעליים - למדתי.... ומה קרה שפגשתי ילד שרק רצה לשחק בנדנדת בולסטר - המצאת המון משחקי בולסטר ועד היום בזכותו יש לי מלא פעילויות עם בולסטר וכו וכו'. אז קחי תלמדי ותנסי אחרת פעם הבאה.
 

festy

New member
תגובות

מנטה , נאוה וכולן , הדיון ממש מרתק ונראה לי שפתחת , מנטה , חלון מחשבה להתלבטויות של רבים/ות מאיתנו ועל כך -תודה ! האם לא היה כדאי במקרה כגון זה לבקש מהאם לא להיות נוכחת ? נאוה - הזכרת את הבולסטר ורעיונותיו . תוכלי לתת מעט מחידושייך (למי שכבר שבע מאמצעי טיפול זה ...) יום נעים !
 

Mנטה

New member
נוכחות הורים היא בעיה קשה מבחינתי

מן הסתם יש 2 אפשרויות: עם הורים חיסרון- צריך להתמודד עם ההורים, זה משפיע על הילד, אנחנו חשופים לביקורת יתרון- אפשר לראות את הדינמיקות, הטיפול משמש גם כהדרכה, ההורה נוכח בקושי. בלי הורים חיסרון- יש פחות קשר עם ההורים, הם לא נוכחים בקשיים, הם מרגישים חסומים בפני הטיפול/ילד/מטפל, אנחנו חשופים פחות לביקורת יתרון- יש קשר יותר ישיר עם הילד, מאפשרים לו סביבה טיפולית פרטית רק שלו, אפשר להגיע עם הילד עמוק יותר. אני מתלבטת מאוד בשאלה מה עדיף, בעיקר בנוגע לטיפולים. בנוגע לאבחון, היה טוב לראות את הפער בין ההתנהגות של הילד בשני המקרים. בסופו של דבר כשסיכמתי את הדו"ח כתבתי גם מה שראיתי וגם את התגובות של האם, וגם בזה התלבטתי. האם הדו"ח אמור לשקף גם את דברי האם ? האם זה מוריד מהמקצועיות שלי ? האם דו"ח כזה עושה עלי רושם רע ? האם הוא עושה רושם רע על האם ? ניסיתי לשקף מה שהיה שם ומה שלא עשיתי הרגשתי שיצאתי רע והוצאתי את האמא רע. במילים אחרות, הסיפור הזה מבעס לי את הנשמה, מכל צד שהוא
 
אבחונים סטנדרטיים?

בנושא האבחונים הסטנדרטיים, איני מוצאת בהם תועלת רבה, ומעדיפה את אלה הדינמיים שבהם הילד חש שאני בצד שלו ולא נגדו, מה גם שאבחון דינמי שבודק תהליך למידה, נותן לי הרבה יותר אינפורמציה על הקשיים של הילד. בהרבה מקרים אלו קשיים הנובעים מקושי באינטראקציה או קבלת תווך, אם תרצו, ואם לא מתרחשת אינטראקציה לא נוכל לדעת. באבחונים הסטנדרטיים אין לפעמים מקום לאפשר לילד הצלחה, ואם כן מאפשרים לו זאת, זה נראה מלאכותי, והילד חש בכך. לבי נוכחות ההורים באבחון/טיפול, נראה לי כיום שזה ממש הכרחי. אם אנחנו רוצים להגיע לשינוי משמעותי, ההורה הוא חלק מתהליך השינוי, בין הטיפולים ולאחריהם הוא האדם אשר צריך "להסתגל" לשינוי שילדו עובר, ולהגיב לשינוי זה בהתאם. גם אם נערכת שיחה לאחר מכן, שלא בנוכחות הילד, אין טוב מכך שההורה יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים. זכרו, אין זה מובן מאליו ששינוי לטובה אצל הילד, מתקבל אצל הוריו וסביבתו באופן שבו היינו רוצים שיקרה. לפעמים ההורה אינו מודע לשינוי ומגלה זאת במהלך הטיפול.
 
למעלה