אני חושבת שצריך לבחון כל עניין לגופו
השאלה היא מאד אישית ותלוייה לא רק בגיל הכרונולוגי על הנייר אלא במצב הבריאותי, הגנטיקיה המשפחתית, ההסתברות לתוחלת החיים בהתאם לבריאות ולסטטיסטיקה המשפחתית והאם ההורה יוכל לתפקד בגידול הילד למספיק שנים קדימה ויוכל לעזור לו בלי להיות על הילדים לעול. אני בעצם מגדירה גיל בריאותי ותפקודי ולא גיל כרונולוגי. אני חושבת שצריך לחשוב מה הגיל היחסי של האדם ולא גיל כרונולוגי למשל, אם אדם בין 40 אבל לפי תוחלת החיים הוא יגיע לגיל 90, אז אפשר להגיד שהוא עדיין לא היגיע למחצית חייו ומהבחינה הזאת הוא יחסית צעיר, אני לא סתם מספרת מקרה היפוטטי, בעבודה הנכחית שלי עובד קשיש בן 97, אי אפשר להגיד שהוא כמו בן 20, הוא בקושי שומע ובקושי רואה, אבל איש צלול, הולך לאט לאט והאמת שאני חותמת בכייף על כזה מצב אצלי גם בגיל 85
לאיש כמובן יש נינים, ותחשבו האיש בא לעבודה כל יום ויש לו אצלנו מן תפקיד של כבוד , יום יום הוא מתייצב לעבודה, ואבא של סבתא שלי כלומר סבא גדול שלי נפטר כמעט בגיל 100! אז אצל שני האנשים האלה גם לו נולדו להם ילדים בגיל 45, זה היה מחצית החיים שלהם ואז למה לא בעצם? בתנאי שהם בריאים ומתפקדים. ואילו אם אדם בין 40 ולמרבה הצער הבריאות שלו והסטטיסטיקה המשפחתית צופה לו לחיות עד גיל 70 עם חוסר יכולת לתפקד טוב הוא בעצם עבר מחצית חייו ויותר מבוגר מהאדם הראשון ואז לא יודעת אם הוגן שהוא במודע ילד ילדים בגיל מבוגר. כמו כן חשוב האם יש כבר ילדים או לא, נראה לי שאם יש כבר ילדים ויש יכולת כלכלית מספיקה לדאוג להם קדימה אז מבחינה משפחתית ילד נוסף זה עוד שמחה, וככה גם אם חס וחלילה קורה בעתיד משהו להורה יש לילדים אחד את השני ולכן יש להם משפחה....במיוחד אם הילדים הקיימים די צעירים וככה כולם יהיו בערך באותו הגיל,, בטוחה שככה תהיה משפחה מאושרת יותר עם עוד ילד. יש לי דוגמא למקרה הראשון קרובת משפחה , היום בת למעלה מ80 שבזמנו התחתנה מעל גיל ארבעים וילדה טבעי, אז לא היו IVF וכו, שני ילדים לדעתי ילדה את הילדה השניה בודאי קרוב ל45,, בעלה אמנם נפטר מזמן אבל הילדים כמובן גדלו והתבגרו ולפחות לאחד יש משפחה ויש לה נכדים והיא למרות שבת 80 מתפקדת וצלולה ויכולה לשמש כסבתא ומהבחינה הזאת אז בעצם למה לא? לעומת זה אמא שלי ילדה אותי בגיל 35 ומשום מה תמיד הרגשתי שיש לי אמא מאד מבוגרת, זה לא היה בגלל הגיל אלא בגלל הסבלנות והגישה וחוסר הזמן לשחק ולהשקיע, ואני כמובן ילדתי את ילדתי הרבה יותר מאוחר ויש לי הרגשה שהגישה שלי יורת צעירה עכשיו מאשר היתה של אימי אז, אני חושבת שאני לעומת אימי משקיע המון בילדה שלי ונותנת לה מה שרק אפשר לתת עם המון סבלנות ולא יודעת אם בגיל מאד צעיר הייתי באותה גישה והייתי יכולה לתת אותו הדבר. בכל מקרה במבט לאחור אני אמרת, שאם אפשר לתכנן ולחשוב מראש עדיך כמובן לא לדחות הבאת ילדים לגיל מבוגר, עדיף ללדת את הילדים עד גיל 35, זה נראה לי יותר קל וככה רואים את הילדים גדלים ומתחתנים ומקימים משפחות. אני חושבת שללדת ילדים בגיל מבוגר זה מצב שבא מחוסר ברירה כי זה יצא ככה ולא מתכנון, אבל אני גם חושבת שזכותו של כל אדם שיהיו לו ילדים ומשפחה משלו ולפעמים החיים יוצרים מצב שבו באמת מגיעים לגיל יותר מבוגר.
. אין לי ספק שהתשובה לשאלה הזו הינה תלויית גיל / תרבות / נורמות חברתיות וכו'... אין ספק גם שיש הורים צעירים כרונולוגית אך מבוגרים נפשית ובוודאי שיש כאלו שלהפך. סקרנית לקרוא את דעתכם.
