הסיפור היה כזה...
בוודסטוק היתה תקוה לכיסוי הוצאות ורווח קטנטן מפסטיבל שתוכנן ל50.000 איש, וזה היה גם הסיכום עם מקס יזגור, בעל החווה שעל אדמותיו נערך הפסטיבל. כשהמארגנים הבינו מה קורה מסביבם, הם הכריזו על הארוע כקונצרט חינם, מה גם שלא היתה שום אפשרות לשלוט על מאות האלפים שזרמו למקום. להזכירכם, האיזור הוכרז בשלב מסוים כאיזור אסון על ידי מושל מדינת ניו יורק, והמשמר הלאומי סיפק לבאים מזון ושתיה. אבל אל דאגה, התקליטים והסרט שבאו בעקבות הפסטיבל החזירו יפה את ההשקעה. בפסטיבל האי וויט נעשה נסיון ציני ונואל לחקות את ההצלחה המסחרית של וודסטוק, רק שנשכחה עובדה קטנה, בוודסטוק המוסיקה וההפנינג היו העיקר, והקהל היה היפים וילדים טובים אמריקה, לפני ואחרי קולג' ולפני ואחרי ויטנאם, והמסרים החברתיים פוליטיים של תרבות הנגד נתנו את ההשראה מלכתחילה. באי וויט אורגן הפסטיבל על ידי אנשי עסקים שמראש התכוונו להרוויח בגדול והתכוננו לכך, גם בתיכנון וגם בהצבת אמצעים להבטיח זאת. הקהל מצידו, גם רצה לחקות את וודסטוק וקיווה לקונצרט חינם ואהבה חופשית, רק שבמקום גראס היה וויסקי, מה שגרם בסופו של דבר להתלהטות היצרים ואלימות קשה. כל השוואה בין האירועים, מעליבה את וודסטוק. מאידך, ראוי לציין שגם האי וויט הפיק כמה פנינים מוסיקאליות כמו ההופעה של המודי בלוז, ג'וני מיטשל ואחרים.
