לאיפה נעלמה כל האופטימות???
גם אני תמיד הרגשתי שזה לא זה ובאמת זה לא היה זה, בעיקר בטיפול הזה האחרון.... אבל תמיד תמיד וגם הפעם, ישנו השביב הקטן (פיצפון, פיציציפון) של תקווה... אני מכירה מישהי שפשוט הרגישה שזה לא זה, וחשבה להפסיק עם התמיכה, בכל זאת הלכה לבדיקה ולא לקחה איתה את התמיכה כי לא האמינה ומסתבר שאותו יום היתה צריכה לרוץ הביתה, כי היתה אמורה להמשיך עם התמיכה, היום יש לי תינוק מקסים ביותר.. נכון שהשבועיים האלה קשים מנשוא, לא עוברים בכלל, וכשכבר עוברים להם, ישנה התשובה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, חודשים ושנים "מצטערת..." אבל תחזירו קצת אופטימיות ואנרגיות חיוביות... אנחנו חייבות!!! בהצלחה לכולן, העיקר לשמוע את המילה - חיובי!!!! ~אמרה ד. שהיום בדיוק שמעה שגם גיסתה הקטנה בהריון ומשתדלת לשמור על אופטימיות~