Yoko Nakajima
New member
שאלה/התייעצות
כבר ביקרתי פה מידי פעם, והפעם אני חוזרת כדי להתייעץ ולבקש את דעתכם בעניין. נתחיל מכך שאני תלמידת תיכון, ונכון לעכשיו עמוק בתקופת הבגרויות. בעבר הייתי תלמידה מצטיינת, בעלת אופי פרפקציוניסטי וכך היה בכל התחומים. אולם למרות היותי מצטיינת בתחומים רבים, תמיד זה היה עניין של "הישגים" ו"סיפוק" עד ההישג הבא. שאפתנית, בקיצור. הסטייה שלי לפרפקציוניזם קיבלה הרבה מקום בחיים שלי גם כיוון שתמיד הכל הלך לי בקלות ובאופן טבעי. למרות זאת, מאז שעליתי לתיכון עברתי מהפך עצום. התהליך שחוויתי גרם לי להסתכל אחרת על דברים. השנה הייתה עבורי שנה מדהימה, אמנם אני כבר לא תלמידה מצטיינת, ממש ממש לא, וגם לא כל כך פרפקציוניסטית- אבל מעולם לא הרגשתי יותר מאושרת, ועוד מאותן הנאות קטנות של החיים, מעצם היותי אני. בעבר היו תקופות בהן ראיתי את החיים כמעמסה וכיום אני רואה אותם כמתנה. הבעייתיות מתחילה בהשקפה של ההורים שלי- שבוחנים את השינוי שחל בי (שכמעט כולו היה נסתר) דרך הקריטריון העיקרי שנגלה לעינהם- הלימודים. הם שואלים הרבה פעמים "מה קרה", "מה השתנה מאז"... ואני לא יכולה להתחיל להסביר להם את כל העניין שלא נגלה לעיניהם. אימא שלי גם שאלה אותי כמה פעמים ובכמה דרכים אם אני מתחרטת שלא השקעתי יותר בלימודים (כרגע אני די מתנדנדת למרבה הצער). מצד אחד, אולי אני אמורה להתחרט- ומצד שני, אני לא מרגישה חרטה על כל האושר שחוויתי ועל כל הפעמים שבכיתי מרוב היופי שגיליתי בחיים הללו, בייחוד שהשנה ניסיתי לוודא שאני נוהגת בדרך שתחסוך ממני חרטות. שאני אסתכל אחורה ואגיד "מיציתי". אני יודעת שלימודים הם דבר חשוב, אבל האם הם מספיק חשובים בשביל שאני אוותר על עצמי..הרי הייתי שם, ומלבד הישגים זה לא עשה לי טוב (בואו נדייק- עשה לי יותר מידי רע), אין בזה שום משמעות וזה לא מה שאני מחפשת. זה די אירוני שבעבר לא הייתי מסוגלת להבין את ההשקפה שלי כיום, לפיה קשה לי לראות מאיות בבגרות כמטרת על של תקופת התיכון. בנוסף, כשנאמרת המילה קריירה הדברים שמתגנבים לי לראש הם ספורט, ריקוד, מוסיקה. ההורים שלי מעדיפים לראות עבורי הנהלת חשבונות, ראיית חשבון, וכו'... זה גורם לי לתהות האם אין מקום לחלומות בעולם שלנו. עבודה שבזכותה אני אוכל ללכת כל יום לסטודיו ולרקוד, לדוגמא, היא עבודה אידיאלית בשבילי, עבודה שאותה אעשה בשביל אותה תחושה של אופוריה יותר מאשר בשביל הכסף. האם עבודה משרדית שאין בה תרומה בריאותית או העלאת מצב הרוח שלי- לעומת ספורט- היא העבודה העדיפה בשבילי אם נשכלל גם את שיקולי גובה המשכורת? לימודים זה חשוב, כסף זה חשוב, אבל עד כמה? אני מאוד אוהבת את התקופה הזאת. מותר לי עוד לחלום בה. לפעמים אני חוששת לגדול... נגמרות הבגרויות, צבא, לימודים, עבודה- והופ, לאן נעלמו החלומות ושמחת החיים שלי. האם מותר לי להמשיך לחלום עוד קצת....או שאני צריכה כבר "להתבגר"? מצטערת מראש על המגילה, ומקווה שתעזרו לי בעניין =]
כבר ביקרתי פה מידי פעם, והפעם אני חוזרת כדי להתייעץ ולבקש את דעתכם בעניין. נתחיל מכך שאני תלמידת תיכון, ונכון לעכשיו עמוק בתקופת הבגרויות. בעבר הייתי תלמידה מצטיינת, בעלת אופי פרפקציוניסטי וכך היה בכל התחומים. אולם למרות היותי מצטיינת בתחומים רבים, תמיד זה היה עניין של "הישגים" ו"סיפוק" עד ההישג הבא. שאפתנית, בקיצור. הסטייה שלי לפרפקציוניזם קיבלה הרבה מקום בחיים שלי גם כיוון שתמיד הכל הלך לי בקלות ובאופן טבעי. למרות זאת, מאז שעליתי לתיכון עברתי מהפך עצום. התהליך שחוויתי גרם לי להסתכל אחרת על דברים. השנה הייתה עבורי שנה מדהימה, אמנם אני כבר לא תלמידה מצטיינת, ממש ממש לא, וגם לא כל כך פרפקציוניסטית- אבל מעולם לא הרגשתי יותר מאושרת, ועוד מאותן הנאות קטנות של החיים, מעצם היותי אני. בעבר היו תקופות בהן ראיתי את החיים כמעמסה וכיום אני רואה אותם כמתנה. הבעייתיות מתחילה בהשקפה של ההורים שלי- שבוחנים את השינוי שחל בי (שכמעט כולו היה נסתר) דרך הקריטריון העיקרי שנגלה לעינהם- הלימודים. הם שואלים הרבה פעמים "מה קרה", "מה השתנה מאז"... ואני לא יכולה להתחיל להסביר להם את כל העניין שלא נגלה לעיניהם. אימא שלי גם שאלה אותי כמה פעמים ובכמה דרכים אם אני מתחרטת שלא השקעתי יותר בלימודים (כרגע אני די מתנדנדת למרבה הצער). מצד אחד, אולי אני אמורה להתחרט- ומצד שני, אני לא מרגישה חרטה על כל האושר שחוויתי ועל כל הפעמים שבכיתי מרוב היופי שגיליתי בחיים הללו, בייחוד שהשנה ניסיתי לוודא שאני נוהגת בדרך שתחסוך ממני חרטות. שאני אסתכל אחורה ואגיד "מיציתי". אני יודעת שלימודים הם דבר חשוב, אבל האם הם מספיק חשובים בשביל שאני אוותר על עצמי..הרי הייתי שם, ומלבד הישגים זה לא עשה לי טוב (בואו נדייק- עשה לי יותר מידי רע), אין בזה שום משמעות וזה לא מה שאני מחפשת. זה די אירוני שבעבר לא הייתי מסוגלת להבין את ההשקפה שלי כיום, לפיה קשה לי לראות מאיות בבגרות כמטרת על של תקופת התיכון. בנוסף, כשנאמרת המילה קריירה הדברים שמתגנבים לי לראש הם ספורט, ריקוד, מוסיקה. ההורים שלי מעדיפים לראות עבורי הנהלת חשבונות, ראיית חשבון, וכו'... זה גורם לי לתהות האם אין מקום לחלומות בעולם שלנו. עבודה שבזכותה אני אוכל ללכת כל יום לסטודיו ולרקוד, לדוגמא, היא עבודה אידיאלית בשבילי, עבודה שאותה אעשה בשביל אותה תחושה של אופוריה יותר מאשר בשביל הכסף. האם עבודה משרדית שאין בה תרומה בריאותית או העלאת מצב הרוח שלי- לעומת ספורט- היא העבודה העדיפה בשבילי אם נשכלל גם את שיקולי גובה המשכורת? לימודים זה חשוב, כסף זה חשוב, אבל עד כמה? אני מאוד אוהבת את התקופה הזאת. מותר לי עוד לחלום בה. לפעמים אני חוששת לגדול... נגמרות הבגרויות, צבא, לימודים, עבודה- והופ, לאן נעלמו החלומות ושמחת החיים שלי. האם מותר לי להמשיך לחלום עוד קצת....או שאני צריכה כבר "להתבגר"? מצטערת מראש על המגילה, ומקווה שתעזרו לי בעניין =]
