שאלה די חשובה

[חצרנית]

שאלה די חשובה

שלום, אני אף פעם לא קיבלתי שיקום המשך מתאים לזיכרון שנפגע לי פעם קשה. עכשיו אני לא בשום ואני לא זכאית לשום מסגרת ולא מעוניינת גם. אני רק רוצה לדעת איך להרחיב את כמות הדברים שאני זוכרת באותו זמן בלי לפחוד לשכוח את מה שאני כבר זוכרת כשאני מוסיפה עוד פרט. תודה

 

[יעל ניסן]

בגדול

כשרוצים לזכור יותר דברים ממה שנדמה שיכולים, מתחילים להשתמש בעזרים כמו יומן, רשימות, תזכורות בטלפון וכד' אנשים עם קשיים בזיכרון לא צריכים לזכור המון דברים אלא רק דבר אחד: שהם לא זוכרים ולכן צריכים להשתמש בעזרים שלהם ולבדוק אותם באופן קבוע.

 

[חצרנית]

אוקיי אבל

זאת לא היתה השאלה שלי. זה לא שאני לא זוכרת בכלל, ויש דרכים לשפר את הזיכרון לרמה יותר קרובה לרמה הבסיסית. השאלה היא מהן.

 

[עמי שפירא]

נסי לקדד פריטי זיכרון

ככלל אני מסכים שעליך להעזר בעזרים. רשימה, יומן, הקלטה על טייפ מנהלים. זה לא בושה וכולנו עושים זאת ברמה זו או אחרת. את יכולה לנסות גם לתת לעצמך סימנים בעלי משמעות שיזכירו לך. למשל למספר טלפון הבא: 6750181 67=מלחמת ששת הימים, 50=שנת היובל, 18=שנת גיוס לצבא ונשאר 1= המספר הראשון. דוגמא אחרת שיש רשימת פריטים את יכולה להדביק להם מנגינה או ראשי תיבות חתול= יש לשלם חשמל, ת(ט)לפון, ועד בית,למכולת שאת עורכת רשימת קניות לסופר נסי לדמיין את סדר המחלקות והמדפים והדביקי לכל אחד את רשימת המצרכים, למשל במחלקת החלב הייתי זקוקה ל.... בקופסאות השימורים.... ולהוסיף כיד הדמיון הטובה עלייך כל עוד הסימן ייתן לך רמז לזיכרון. מובן שיש לנסות האם שיטה זו מועילה לסוג בעעית הזיכרון שלך. בהצלחה

 

[חצרנית]

ראה תשובתי ליעל. תודה

 

[חצרנית]

וגם,

השאלה שלי היא לא איך לזכור סתם דברים כמו רשימת מכולת צאלא איך לזכור יותר דברים שאני קולטת כי אני קולטת מעולה טוזוכרת מעולה רק שיש לי בעיה קטנה בלהכין את עצמי או לכוון את עצמי למצב הקליטה ובגלל כמו שכתבתי ליעל אני עלולה לפספס דברים בהתחלה שיכולים להיות מהותיים להמשך.

 

[חצרנית]

המשך הודעה

במצבים שאין לי "רשמת קניות"

 

[יעל ניסן]

מכיוון

שאנחנו לא מכירות ואני לא יודעת כמה את רחוקה ממה שאת מכנה "רמה בסיסית", אי אפשר לענות לך סתם. לשפר את הזיכרון סתם בשביל לשפר אותו, לא כל כך מובן לי. לשפר אותו כדי שתוכלי לתפקד יותר טוב ביום יום קצת יותר מובן לי. אם היית מפרטת איך ביום יום זה מפריע לך, אולי אפשר היה לעזור לך קצת יותר. אני מסכימה עם עמי בעניין הקידוד - כשמדובר בלמידה למשל. כשצריך לזכור פרטים, תאריכים, תהליכים וכד'. מצד שני, חשוב לזכור שתהליכי קידוד הם תהליכי חשיבה שזולליים אנרגיות. לכן ביום יום אנשים נמנעים מלקדד מספרי טלפון, תאריכי פגישות, ימי הולדת וכו' ופשוט רושמים אותם. לסיכום: יש אפשרות לשפר את ביצועי הזיכרון, אולם זה תלוי בשני משתנים חשובים: 1- מהם הצרכים שלך [כלומר אילו עיסוקים יש לך ביום יום שמצריכים את השיפור הזה לו את מייחלת] 2- מה את מוכנה לעשות כדי לשפר - כי כמו שאמרתי, העשייה הזו זוללת אנרגיות. לפעמים מדובר באנרגיות חשיבה (קידודים, אסוציאציות וכו') ולפעמים מדובר באנרגיות ניהול (יומן, רשימות, תזכורות בטלפון וכו')

 

[חצרנית]

מכיוון שנפצעתי בחטיבה

קיבלתי בעיקר שיקום בשביל למידה גם בשביל התיכון, שאז זה כבר לא היה עם מרפאה בעיסוק, אבל אם הייתי מקבלת יותר שיקום לתפקד יותר טוב בחיי יום יום זה היה עוזר לי לפנות מקום וזכרון ומשאבים בשביל למידה יעילה וגם בחיי יום יום, וזה היה עוזר לי בחלוקת משאבים יותר הגיונית ויכול להיות שהייתי מצליחה לעזור יותר למישהו שהכרתי.אני לא יכולה לפרט איך זה מפריע לי בחיי היום יום כי היום יום הוא דינמי. זה מפריע לי בזה שאני צריכה לשנן ללא הפסקה כמה פרטים בשביל לזכור עד שאני רושמת ואני מפספסת בינתיים דברים אחרים. בלמידה של עבודה או משהו שאני צריכה לקלוט מהר אני לפעמים מפספסת את מה שאומרים בהתחלה וזוכרת את ההמשך, וכל העשיה יוצאת לא נכונה. אסוציאציות נראה לי שהולכות לי הרבה יותר בקלות אבל אני לא כל כך מפנימה מידע נכון בשביל להשתמש בזה ביעילות כי לא תרגלו איתי את זה אך פעם וזה משהו שחשבתי עליו לעומק רק אתמול.מי זה בכלל עמי? אני פעם הייתי זוכרת די בקלות מספרי טלפון תאריכי יום הולדת וכו', וגם עכשיו לפעמים אבל עכשיו זה רק לעיתים במקרה. הרמה הבסיסית של הזיכרון שלי פעם היתה מאוד גבוהה, ואחר כך התעקשו לעבוד איתי בדרכים איטיות כי כנראה שהסתמכו על האבחון הבסיסי שלי מאחרי התאונה שנפצעתי אז מאוד קשה ולכן הלכו איתי ברמה נמוכה וגם עוררו אצלי המון אגרסיה שלא קידמה אותי ולא קידמה את איך שאיבחנו אותי. אין לי בעיה בלנהל רשימות ותזכורות הבעיה היא שאני יותר מדי תלויה בהן ואני רוצה להיות תלויה בהן פחות.

 

[חצרנית]

כי זה לא תחליף

לדברים שנמצאים בתודעה ונשלפים מהזכרון. זה לא זה לא נח להשתמש הרבה בפתקים כתחליף לזיכרון תוך כדי החיים השוטפים ואני לא מתכוונת להליכה למכולת וכד'. אני גם לא מתכוונת למצבים שיש זמן לשנן. אני נעזרת די הרבה בקרובים שלי בשביל לקבל תזכורות קטנטנות לדברים שהם די טריוויאליים וכשאני מקבלת אותן אני כבר זוכרת הכל. אבל לא תמיד אני יכולה להעזר בתזכורות קטנטנות ולא תמיד יש לי רשימת מכולת.

 

[יעל ניסן]

השאלה בסופו של דבר

היא מה יותר לא נוח לך: להשתמש בתזכורות או לשכוח על ימין ועל שמאל. בשורה התחתונה אנשים שמשתמשים באסטרטגיות ובעזרים כדי להפיק את המקסימום מהיכולת שלהם עושים זאת כי יותר חשוב להם לזכור ולא כי יותר חשוב להם ללכת בלי רשימות.

 

[חצרנית]

לא תמיד אפשר לשתמש בתזכורות ורשימות

אני מחפשת אסטרטגיה שתאפשר לי לקלוט יותר בהתחלת הסבר או הדגמה או צפיה או שמיעה, כי שם אני מפספסת ובשאר אין לי בעיה ויש לי זיכרון טוב . אני גם מחפשת אסטרטגיה שהיא תחליף לרשימות ותזכורות כי למרות שזאת אסטרטגיה נפלאה, לא תמיד היא אפשרית. תודה

 

[יעל ניסן]

שוב:

אסטרטגיה היא אסטרטגיה טובה רק אם היא עובדת עבורך. אם לא מצאת תחליף עד היום - תחליף שהוא ברמת שינון, קידוד וכד' אני לא יודעת מה להגיד לך. הנה דוגמאות לקידוד לשימוש יעיל של הזיכרון נוטריקון ואקרוסטיכון: ( צפנים ומילות מפתח) נוטריקון הוא שילוב מורכב של אותיות – ראשי תיבות. כל אות היא רמז לרעיון, מונח, או מושג שעליך לזכור. בצבא עושים את זה המון - למשל הרכב האותיות מצ"ח = משטרה צבאים חוקרת. אקרוסטיכון הוא משפט בו האות הראשונה של כל מילה היא רעיון שעליך לזכור. למשל, עבור כללי בטיחות לילדים בבית זוכרים את המשפט: חתול ראה סנאי חמקן. במשפט הזה כל אות היא רמז לתחום בטיחות שצריך לזכור: חוטי חשמל מוסתרים, רהיטים מקובעים לקיר, סורגים על חלונות גבוהים, חומרים מסוכנים מוחבאים. אפשר גם להשתמש במילות מפתח מתחרזות (זה טוב כשצריך לזכור פריטים ברשימה מסודרת או לא מסודרת) ראשית יש ללמוד בע"פ את מילות המפתח שמתחרזות עם מספרים – למשל: אחד-מצעד, שניים-מספריים, שלוש-פשוש, ארבע-כובע. אם עליך לזכור את ארבעת קבוצות המזון העיקריות-בשר, חלב, דגנים, ירקות ופרות, מדמיינים בקר, עופות ודגים במצעד, גבינה נחתכת במספריים, פשוש מלקט גרעיני חיטה, תפוח וחסה עם כובע. שיטת לוצ'י: (טובה לרשימה של כעשרים פריטים) בוחרים מקום שבילית בו זמן רב וזכור לך היטב ומדמיינים איך מהלכים באותו מקום ובוחר באופן ברור פריטים מוגדרים (דלת, ספה, מקרר, מדף, וכד'). אחר כך מדמיינים איך מציבים את הדברים שצריך לזכור על הפריטים הללו במסלול הליבה ישיר. שוב, חייבים מסלול ישיר ומיקום ברור לכל פריט כדי להיות מסוגל לשחזר את הרשימה. בעת השחזור מדמיינים כל פריט ברשימה ממוקם במקום שהצבת אותו. שיטת מילות המפתח (טוב ללימוד שפה זרה) לאחר בחירת המילה בשפה הזרה שעליך לזכור, בחר מילה בעברית אשר נשמעת דומה למילה הזרה. לאחר מכן, דמיין את דמות הדבר במילה בעברית עם המשמעות של המילה הזרה. למשל עם ברצונך לזכור את המילה NURSERY שפרושה משתלה, המילה מבוטאת "נרסרי", בחר לך את המילה העברית "נר", דמיין נר מאיר בתוך משתלה עם צמחים. בעת מבחן תוכל לזכור את פרוש שמילה באנגלית תוך כדי העלאה בזיכרון של נר בתוך משתלה. שיטת שם-דמות (טובה כדי לזכור שמות) פשוט ממציאים קשר בין שמו של האדם ותכונות גופניות שלו. למשל, אם עליך לזכור שם כמו "אורן זהבי" תוכל לדמיין עץ עשוי מזהב, ולשחזר את הדמות שיצרת כדי לזכור את שמו. שרשרת (עבור רשימה מסודרת או לא מסודרת) ממציאים סיפור שבו כל מילה או רעיון שעליך לזכור היא רמז למילה או רעיון הבא בתור. אם עליך לזכור רשימת מילים: נפולאון, אוזן, דלת, גרמניה – המצא סיפור על נפולאון עם אזנו צמודה לדלת המקשיב לאנשים שמדברים גרמנית... את מבינה למה אי אפשר להשתמש באסטרטגיות הללו בזמן אמת כשמישהו מסביר או מדגים? כי עד שאת תתחילי להפעיל את האסטרטגיה ולקדד, מי שמדבר מסביר או מדגים מדבר כבר עובר הלאה לדברים אחרים. לכן כשאין זמן וצריך למקד קשב ולקלוט פרטים ספורים כמו "תתקשרי אלי ל-XXXXXXX מחר - רושמים. כשרוצים לא לאבד פרטים רבים כמו בהרצאה - מקשיבים בלבד. לאנשים עם הפרעות קשב כתיבה תוך כדי האזנה יכולה להקשות. כדי לא לאבד את החומר, מקליטים את ההרצאה או מבקשים סיכום של מישהו אחר לקרוא אחר כך - ורק יותר מאוחר להתחיל להפעיל אסטרטגיות למידה. אין תחליף טוב למיקוד קשב בזמן אמת... אם בזמן אמת הקשב "בורח לך" כל מה שתעשי וכל אסטרטגיה שתפעילי כדי להחזיר אותו בחזרה לוקחים זמן. זמן בו מי שמדבר אליך ולא יודע שאת לא שם כדי לקלוט אותו, ממשיך לדבר ומוסיף עוד ועוד פרטים שאת צריכה עכשיו לקלוט. אנשים עם קשיים במיקוד קשב לומדים לעשות שני דברים: לבקש ממי שמדבר איתם לעצור או לחזור על הדברים, או שהם יודעים מראש שמה שהם קולטים הוא חלקי בלבד ומקוטע. אם מה שנאמר מאוד חשוב להם הם יעשו משהו אחר כך כדי להשלים את הפערים.

 

[חצרנית]

עומס.

אני חושבת שבכל האסטרטגיות הללו טמונה מלכודת שמעכבת את אלה שיש להם בעיות זכרון בפרק זמן מסויים בחייהם וגם אנשים שיש להם בעיות אחרות לגמרי בתחום המחשבה ומקבלים אסטרטגיות אחרות בתחום המחשבה.הטרדה והפחד, חיפוש האסטרטגיה וגם חלק מהאסטרטגיות שהן דבר שבמקום להשקיע מאמץ בשביל ליישם אותן עדיף ליישם מאמץ בשביל לזכור ו/או ללמוד את עצם העניין, הם דברים שכל כך ממלאים שהם מפריעים לקלוט ויוצרים אנשים חרדתיים. דוגמא: בצבא עושים את זה המון כי זאת נורמה ומישהו אחר חשב כבר על ראשי התיבות. את לא מצפה שבן אדם ישקיע מאמץ בלתכנן ובלשכנע את עצמו שהוא לא זוכר ואבוד בלי פנקס, וגם יצליח לשקם את הזכרון שלו. לדעתי יש אסטרטגיה שמונעת מאנשים שזקוקים לשיקום את המעבר ממתי שהם מתגברים על הכשלים שלהם באמצעות טכניקות ואסטרטגיות, למצב בו הם מחלימים ומתפקדים באופן נורמלי לחלוטין.

 

[יעל ניסן]

המלכודת

היא לא באסטרטגיה אלא בזה שיש בעייה. האסטרטגיה באה לסייע היכן שאפשר, והיא לא מסייעת איפה שאי אפשר. זה לא פיתרון פלא לבעייה אלא מעין קביים. אי אפשר להיעזר בקביים ולהגיד "אבל אני ללכת כאילו אין לי קביים". בעיות בקשב ובזיכרון לא נעלמות כליל אלא משתפרות עם הזמן ועם המיומנות שאת רוכשת עם אסטרטגיות שעובדות עבורך. והחלמה זו לא נקודה בזמן שממנה - זהו! אין יותר בעיות. החלמה היא תהליך בו יום יום אדם קם בבוקר ומתמודד עם מה שיש. כמו שאלכוהוליסט יכול להיות "נקי" שנים - ויום יום לקום בבוקר ולדעת שאסור לו לנהוג כמו יתר האנשים וללגום כוסית בארוחה כי הוא בעל רגישות להתמכרות לאלכוהול - גם כשהוא נקי.

 

[חצרנית]

אין כזה דבר

אתם מאלצים אנשים להיות בהתמודדות אינסופית את מתייחסת בהכללה למצבים שאפשר לרפא כאל מצבים כרוניים. זה כמו שמישהו שובר יד והיא בגבס ומלמדים אותו לעקוף את הבעיה הזאת ושהוא מסוגל להתמודד גם בלי להשתמש בה, וכאשר היד תתאחה היא תהיה מיותרת כי הוא כבר למד לעקוף את הבעיה הזאת והוא ימשיך לחיות כאילו בלעדי היד ועם גבס כבד למרות שהוא יכול לחיות הרבה יותר בקלות עם היד שפעם נשברה ועכשיו היא תקינה. זיכרון אף פעם אינו מושלם גם בלי מחלה או פגיעה, כי אנחנו לא מחשבים ולא רובוטים, אבל אנשים בריאים לא מעסיקים את המח שלהם ברכישת מיומנויות עם אסטרטגיות שעובדות עבורם, וכך נשאר במח שלהם הרבה מקום פנוי לתפקוד, שאצל אנשים שעברו חוויה שיצרה אצלם בעיות, תפוס במשך שנים הרבה בהתמודדות, ובחיפוש עזרה ובהצמדות לאסטרטגיות ובחרדה, כי אבחונים אינסופיים שגם לא מראים על התקדמות משמעותית, יוצרים חרדה. אי אפשר ולא הוגן להתייחס לבעיות קשב וזכרון כאל יד כרותה במקום כאל יד שבורה. אפרופו בעיות הקשב והזיכרון, צריך לאתר בדיוק מה גורם לבעיות. ובעיות בקשב הן בסך הכל גורם לבעיות בזיכרון, שאם היו נותנים טכניקות להתמודד איתן הן היו עוזרות. ויש לי דוגמא מעולה: בן אדם שלא הלך הרבה זמן כי נשברה לו הרגל או כי הוא היה כלוא בתא צר, יתנודד בהתחלה ויתקשה לשמור על שיווי משקלו, אבל זה לא אומר שהוא צריך להשקיע אנרגיה בלפתח טכניקות לעקוף את הבעיה הזאת כי הוא לא איבד שיווי משקל לנצח. אלכוהוליסט זאת דוגמא לא ממש מתאימה, כי התמכרות זאת אולי דרך לא טובהלהתגבר על טראומה או מצוקה שצריך להגמל ממנה, זאת אולי מחלה כרונית שצריך להחלים ממנה, אבל בעיות בקשב ובזיכרון שלא נובעות מסניליות הן דבר שיכול להעלם כמו פצע שנעלם או שבר שמתאחה, וגם אם נשארת רגישות, היא תהיה פחות מורגשת כאשר הגישה אליה תשתנה כפי שאמרתי. אני חושבת שרופאים מומחים למיניהם ואף מרפאים למינהם, נוטים להכניס אנשים שמופנים אליהם לקוביות מחשבתיות ולאמונות שאינן תמיד נכונות, אבל מה, מתבססות על האבחנות או על האבחונים ולכן נחשבות נכונות כמעט כדברי אלוהים חיים. בגלל זה מחליטים בשרירותיות בביטוח לאומי ששיקום של מישהו יעשה ע"י פסיכולוגים, כאשר שיקום כזה הוא למעשה התמודדות עם מצב סטטי בעיקר, ולא משהו בונה, וגם כאשר הוא יכול להיות בונה הוא לא תמיד כזה אם הפקיד מביטוח לאומי מניח שפסיכולוגים בשיקום ידעו מה לעשות, אבל באין מי שיכוון אותם, הם לא בהכרח יטפלו בבעיה שזקוקה לטיפול. כנ"ל אנשים שנאלצים להתמודד לבדם עם משפחה חולת נפש שהיא משפחתם, ולאשפז אנשים ולהתמודד איתם כשהם משתחררים. הם בקלות יכנסו לקוביה מחשבתית ולאמונות לא נכונות ויאובחנו בצורה שסביר להניח גם היא לא נכונה, ויאושפזו,ואולי יתיאשו, כמו שקרה אצל בן אדם יקר שעכשיו מנמנם לנצח כי לא היה יכול יותר.

 

[יעל ניסן]

אין דבר כזה

שאין דבר כזה... אנחנו לא מאלצים אף אחד להתמודד באופן אין סופי. אם מישהו משתפר לשביעות רצונו - ההתמודדות שלו הופכת לסופית. כמו שהמטפלים לא קובעים את היקף הפגיעה שלך, אנחנו גם לא קובעים איך ומתי תשתפרי ואם השיפור יהיה לשביעות רצונך. כל זה בינך לבינך. אולי קשה לך לקבל שהפרעות קשב וריכוז הן הפרעות כרוניות - אבל זה מה שהן על סמך מה שרואים קלינית. אנשים יכולים לשפר את ההתנהלות ואת התפקוד שלהם אבל לא את העובדה שיש בעייה. אני מציעה לך להיכנס לפורום תמיכה של הפרעות קשב למבוגרים ולשאול קצת מסביב. הפרעת קשב בפרט ובעיות נוירולוגיות בכלל אי אפשר לשים על אותו מישור השוואה כמו שריר ועצם. ההחלמה שלהם היא אחרת, לא אפשרית לניבויי outcome ומשתנה מאדם לאדם. הפרעת קשב קשורה לאיך המוח שלך בנוי ועובד וההשפעה שלנו 'מבחוץ' בעזרת אסטרטגיות ואימון - יכולות בהחלט לעזור ולשפר אבל לא תמיד לרפא. כדי שיהיה שיפור אצלך - את היא זו שצריכה לעבוד קשה. זה לא שיש איזו אסטרטגיית קסם שמונעים ממך - כל האסטרטגיות שידועות מתווכות למטופלים תוך כדי שיקום. מה הם עושים עמן וכמה אחריות הם לוקחים על היישום שלהן זה כבר סיפור אחר.

 

[חצרנית]

שלום. זה לא נעים שכולם עוינים.

לא אמרתי שריפוי בעיסוק דווקא מאלצים להתמודד באופן אין סופי, אלא בכלל. אם מישהו לא משתפר לשביעות רצונו והאבחון של המטפלים קובע כך או אחרת, הוא לא יכול בעצם לעשות כלום. למה אני צריכה לקבל שהפרעות קשב וריכוז הן הפרעות כרוניות אם אני יודעת שלמעשה הן כמעט לא טופלו כלל? למה שיפור ההתנהלות והתפקוד לא יכול לפתור את הבעיה אם היא לא מולדת ולא תוצאה של מחלה אלא תוצאה של חבלה/הלם? איך את יכולה לקבוע שיש לי הפרעת קשב וריכוז כאשר אף אחד בחיים לא אבחן אצלי כזה דבר, חוץ מבעיה או הפרעה בקשב שאני לא בטוחה שזה קשור לריכוז? מה ההבדל בכלל בין קשב לריכוז? ואיך את יודעת מה רואים קלינית? אם ההפרעה הזאת לא ניתנת לניבוי אז איך זה שאני הלכתי לאבחונים במקום לטיפולים כי לשם שלחו אותי, וכולם נבאו לי עתיד מצומצם ומסכן על סמך האבחונים? אני חושבת שאולי לא תווכו כל האסטרטגיות שקיימות תוך כדי השיקום שלי, כי בגיל 14 הפסיקו לי ריפוי בעיסוק כי עזבתי בית חולים ולא קיבלנו את מכתב ההמלצות להמשך טיפול שנשלח לקופת חולים. בגיל 15 או 16 עזבתי פסיכולוגית קוגניטיבית שלא היה לי מושג שהיא משקמת לי את הזיכרון, ואחר כך נדדתי בין פסיכולוגים למרות רצוני, והם לא שיקמו אותי אלא דיברו איתי על החיים שלי וציערו אותי מאוד ושלחו אותי להתנסויות תעסוקתיות חינם אין כסף, והשנה הייתי בריפוי בעיסוק שהסתיים בזה שיש לי בעצם בעיה בקשב והשאר בסדר ומזה נובעת הבעיה שלי בזיכרון. בדיוק אז הפסקתי את השיקום מסיבות אישיות שאולי הזכרתי בהודעה הקודמת. כלומר, זה לא שלא לקחתי אחריות על יישום אסטרטגיות, פשוט לא קיבלתי אותן. מה זה בדיוק קשב? האם ישנם דברים ספציפיים לשיקום קשב? תודה.

 

[יעל ניסן]

הרבה שאלות יש לך

אנסה לענות לך אחת אחת - אבל זו ההתאמצות האחרונה שלי לשרשור הזה. אם אחרי התשובות שלי יהיו לך עוד שאלות ספציפיות את מוזמנת לפתוח שרשור חדש עם שאלות ממוקדות - OK? אם מישהו לא משתפר לשביעות רצונו והאבחון של המטפלים קובע כך או אחרת, הוא לא יכול בעצם לעשות כלום. הוא כן יכול. הוא יכול להמשיך ליישם ולעבוד כמו שלימדו אותו, לחפש מטפלים אחרים, גישות אחרות ולא לוותר. למה אני צריכה לקבל שהפרעות קשב וריכוז הן הפרעות כרוניות אם אני יודעת שלמעשה הן כמעט לא טופלו כלל? יש בשאלה שלך כשל לוגי. זה שלא טופלת לא עושה את הפרעות הקשב והריכוז ללא כרוניות. אלו שני דברים לא תלויים אחד בשני. גם אנשים שמטופלים, הפרעת הקשב היא כרונית. הם לומדים לשפר אותה, לומדים לווסת אותה, לומדים לחיות איתה יותר טוב - אבל היא שם ברמות הפרעה שונות לתפקוד. למה שיפור ההתנהלות והתפקוד לא יכול לפתור את הבעיה אם היא לא מולדת ולא תוצאה של מחלה אלא תוצאה של חבלה/הלם? מכיוון שמוח ועצבים לא משתקמים כמו עצם ושריר, לכן אין משמעות לזה שהבעייה לא מולדת. המשמעות היחידה של התפתחות תקינה היא ב'ידע' שכבר הצטבר לך בגוף ובמוח - של איך ניתן לחוות את העולם בלי מה שמפריע לך היום. לפעמים הידע הזה עוצר את ההתקדמות (כי רוצים לחזור לאיך שהיית קודם) ולפעמים הוא מאוד עוזר בהתקדמות - כמו למשל אצל אדם שאיבד את היכולת לראות בגיל יחסית מבוגר והוא יודע איך העולם נראה - להבדיל מעוור מלידה. העמדה שלך לגבי מה שכרגע "חסר" לך להרגיש שלמה היא שתקדם אותך או תשאיר אותך מאחור. כל עוד תריבי עם כל מי שבא לעזור לך ולקדם אותך מהמקום בו את נמצאת היום בתואנה שהוא לא עוזר כי - עובדה! - לא חזרת לאיך שהיית קודם, לא תתקדמי מאיך שאת עכשיו. איך את יכולה לקבוע שיש לי הפרעת קשב וריכוז כאשר אף אחד בחיים לא אבחן אצלי כזה דבר, חוץ מבעיה או הפרעה בקשב שאני לא בטוחה שזה קשור לריכוז? אני יכולה לקבוע רק על סמך מה שכתבת - אם כתבת דברים שלא התכוונת, או לא הבנתי אותך נכון יש מצב שטעיתי. מה ההבדל בכלל בין קשב לריכוז? באופן פשוט ההבדל בין קשב לריכוז קשור לזמן. קשב לאורך זמן זה ריכוז. כשאת ממקדת קשב ומחזיקה אותו 20 דקות, התרכזת 20 דקות. ואיך את יודעת מה רואים קלינית? כי למדתי. אם ההפרעה הזאת לא ניתנת לניבוי אז איך זה שאני הלכתי לאבחונים במקום לטיפולים כי לשם שלחו אותי, וכולם נבאו לי עתיד מצומצם ומסכן על סמך האבחונים? לא הבנת מה שכתבתי. לא כתבתי שההפרעה הזאת לא ניתנת לניבוי. כתבתי שבכל ההפרעות הנוירולוגיות קשה לנבא outcome - שזה תוצאה. והכוונה היא שאי אפשר אחרי הפגיעה לנבא כמה זמן צריך לעבוד כדי להשיג שיפור, אם בכלל וכמה. בקשר לאבחונים שלך ספציפית אין לי מושג למה אמרו לך את מה שאמרו כי לא ראיתי לא אותך ולא את תוצאות האבחונים שלך. גם יכול להיות שלא הבנת אותם נכון כמו שלא הבנת אותי נכון ככה בהתכתבות. אני חושבת שאולי לא תווכו כל האסטרטגיות שקיימות תוך כדי השיקום שלי, כי בגיל 14 הפסיקו לי ריפוי בעיסוק כי עזבתי בית חולים ולא קיבלנו את מכתב ההמלצות להמשך טיפול שנשלח לקופת חולים. בדרך כלל שעוזבים איזה מקום נפסקים הטיפולים אלא אם דואגים לקבל המשך בקהילה או בבית. אם לא מקבלים מכתב צריך לדרוש אחד. זו זכותכם כלקוחות וחובת המטפלים לתת. אני מצטערת שלא קיבלתם ומצטערת שלא דרשתם לקבל. בגיל 15 או 16 עזבתי פסיכולוגית קוגניטיבית שלא היה לי מושג שהיא משקמת לי את הזיכרון, ואחר כך נדדתי בין פסיכולוגים למרות רצוני, והם לא שיקמו אותי אלא דיברו איתי על החיים שלי וציערו אותי מאוד ושלחו אותי להתנסויות תעסוקתיות חינם אין כסף, והשנה הייתי בריפוי בעיסוק שהסתיים בזה שיש לי בעצם בעיה בקשב והשאר בסדר ומזה נובעת הבעיה שלי בזיכרון. בלי קשר להשתלשלות העניינים שתכלס אי אפשר לשנות את מה שקרה כבר, היית בריפוי בעיסוק שמיקד את הקושי שלך בקשב - ואמרו לך שהקשיים בזיכרון מושפעים מהקשב. לא זה מה שאמרתי לך מההתחלה? כדי שמשהו יכנס לזיכרון צריך "להיות שם" בקשב כדי שיכנס. אם הקשב נודד לך, פיסת האינפורמציה שרצית לזכור לא נכנסת לתהליך הזכירה. בדיוק אז הפסקתי את השיקום מסיבות אישיות שאולי הזכרתי בהודעה הקודמת. כלומר, זה לא שלא לקחתי אחריות על יישום אסטרטגיות, פשוט לא קיבלתי אותן. זה לא משנה איך קוראים לזה. אם לא קיבלת, או לא לקחת אחריות, או החלטת שכל מה שאומרים לך זה שטויות. מה שקרה בפועל הוא שהפסקת את הטיפול - ואיתו את אותן פעולות שאמורות לעזור לך ללמוד לשפר את הקשב. מה זה בדיוק קשב? הקשב הוא תשומת הלב שאנו מעניקים לגירוי חושי. תשומת הלב הזאת מאפשרת לגירוי החושי לעבור מן המאגר החושי אל זיכרון העבודה (זיכרון קצר-טווח), ומשם אל הזיכרון ארוך הטווח. ניתן לתאר זאת כתהליך תלת-שלבי של קלט (קליטה דרך חמשת החושים), עיבוד ראשוני (בזיכרון העבודה) ומעבר לאחסון בזיכרון ארוך-טווח. יש ארבעה סוגים של קשב: 1. קשב בורר - selective attention : סינון גירוי אחד מתוך שפע גירויים. 2. שימור הקשב - ריכוז sustained attention,concentration : יכולת לשמר את הדריכות בעקביות ולאורך זמן. 3. הפניית קשב - orienting of attention: יכולת להסיט את הקשב מגירוי אחד לאחר. 4. קשב מפוצל - יכולת להתרכז במספר גירויים בו זמנית. האם ישנם דברים ספציפיים לשיקום קשב? כן תודה על לא דבר

 

[אסנת פ1]

קורסים בלתי תלויים

לחצרנית, אני עובדת עם אנשים הסובלים מבעיות הדומות לאלו שאת מתארת ואני רואה מידי יום אנשים שמצליחים לרכוש אסטרטגיות ואנשים שלא, אנשים שייש להם שיפור ספונטני ואחרים שפחות. אני מבינה שאת כיום לא מטופלת ובכ"ז רוצה לשפר תכלס את יכולותייך אז הנה כמה רעיונות: 1. ראשית, את יכולה לנסות לפנות דרך הרופא שלך/דרך נוירולוג או באופן פרטי אם אלו לא יוכלו לסייע לך למרפאה בעיסוק המתמחה בתחומים אלו ולנסות לראות כמה את מפיקה מטיפולים אלו. 2. קיימים קורסים לשיפור זיכרון ויכולת למידה המיועדים לסטודנטים ללא כל קשר לפגיעה. ייתכן שבקורס כזה תקבלי גם כלי התמודדות שאין לך וגם תתרגלי את הזיכרן שלך. אני לא מכירה אותך אישית ולכן אינני יודעת לומר האם פורום קבוצתי והרמה בקורסים אלו תתאים לך או לא..... יש דבר אחד שאני רוצה שתחשבי עליו לפני הכל. לאנשים שונים, וגם לכאלה שזיכרונם לא ניפגע יש יכולת זיכרון וקשב שונה זה מזה. רובנו לומדים להתמודד עם מה שייש לנו ולתפקד! לא רק אנשים אחרי פגיעה. אני למשל סובלת מזיכרון ממש קצר לפעמים על בסיס קשב מפוצל לקוי ולפעמים מסיבות אחרות בהשוואה לבן זוגי הזוכר כל דבר שעובר על ידו! אז אני משננת יותר, רושמת, ומקנאת בכל בכל מי שלא צריך לעשות את הדברים הללו ובכ"ז אני מצליחה לנהל חיים מלאים. לבן אדם שהיה לו זיכרון טוב, מניסיוני הרבהיותר קשה ללמוד פיצויים לאחר פגיעה לעומת בן אדם שהיה פחות מבוסס על הזיכרון בתפקוד שלו וזה בד"כ גם יותר מעצבן אותו בתהליך... השבוע אמר לי מטופל שלי שלפעמים הוא שמח על הדברים שהוא שוכח בהתחשב בכל הצרות של המדינה שלנו.... אז תנסי לחשוב חיובי ולפעול מתוך יוזמה ורצון ולא מתוך כעס על מה שהיה וכמובן שיהיה לך המון בהצלחה!