אכן להקת מופת משנות השישים
Foirport Convention היא אחת מלהקות הפולק היותר טובות ומעניינות שיצאו מאנגליה של שנות השישים,
אלבומם הרביעי: Liege & Lief נחשב (ודיי בצדק) למאסטר פיס של הג'אנר, אבל אני מעדיף את שלושת הראשונים שלהם, הנה משהו טרחני במיוחד שכתבתי על האלבומים האלה פעם ואני מעתיק לכאן: היום בבוקר אחרי הרבה מאוד זמן, היה גשם ומזג אוויר כזה שכל מה שרציתי הוא להדליק חימום, להדליק את הסדין החשמלי ולהשאיר מתחת לפוך, אבל מה, א.ד גורדון עם השטויות שוב התערב, מי הכניס את הרעיון האידיוטי שעבודה זה ערך? כל היום ירד גשם מדליק כזה, טיפות טורדניות שטפו את הרחובות, קור מקסים נכנס לעצמות הברק והרעם רדפו זה את זה ולקראת הערב כבר נדמה היה שהרעמים ימוטטו את הבניין הישן על ישוביו, אין ספק, סופה גדולה מתרחשת ובאה עלינו וליטרים רבים של מיים מעורבבים בברד (ולברי המזל שביננו גם שלג) יציף את הרחובות כל הלילה. אלבומי סופה ואלבומי גשם וחורף סתם הם דברים שונים לגמרי, גשם דורש סתם חמימות ואיטיות, סופות הם יצורים סוערים הרבה יותר, יש משהו עמוק ומפחיד יותר בסופה וגם מוסיקת הרקע חייבת להיות עמוקה, סוערת וריגשית הרבה יותר. Fairport Convention, עוד לפני Liege And Lief, הנפלא בו הם הפכו ללובשי הקורדרוי החננים האולטימטיביים של עולם הפולק, הייתה להקה המחוברת בטבורה דווקא לפולק מהצד השני של האוקינוס זה ששינה את העולם בסאן פרנסיסקו. ושלושת האלבומים הראשונים שלה, אלו שמקבלים מעט מאוד הייפ בקרב חובבי הרוק והפולק דווקא ההמלצה שלי לסופה המתקרבת. לאורך שלושת האלבומים (Fairport Convention, What We Did On Our Holidays, Unhalfbricking) אפשר לשמוע את ממש את הנורה נדלקת מעל ראשם של ריצ'רד תומפסון (שמתגלה באלבומים האלה כגיטריסט מוכשר להדהים, בעיקר בהתחשב בגילו) ושאר חבריו ואת הרעיון המדהים עולה בראשם: הי..לא רק לאמרקיאים יש פולק... בהתאם לכך אפשר ממש להרגיש את השינוי שבא לידיי ביטוי ב Liege And Lief, אבל לטעמי כאמור, הם מגיעים לשיאם דווקא במהלך תהליך הגילוי הזה ובשילוב המופלא ביןהבירדס והפאפס ומהמאמס לבין המוסיקה העממית הבריטית. האלבום הראשון של הלהקה: Fairport Convention -Fairport Convention מיוני 1968 מציג את הלהקה בהרכב שעבור רוב חובביה הוא חסר, את הקולות הנשיים עושה כאן Judy Dyble ולא סנדי דני, אבל עוד נגיע אליה, בהיותם מזוהיים באותה תקופה עם מועדון ה UFO הפסיכדלי שבלונדון, רבים ראו בהם מעיין גירסה מלאכית משהו של ג'פרסון אירפליין וההשוואה בין ההרמוניה הקולית שיצרו קולותיהם הנפלאים של Ian Matthews ו Dyble לזו שבין גריס סליק וקאנטר אצל האירפליין מעבר לים היא בהרבה מובנים בילתי נמנעת, אבל לפיירפוינט היה גם הרבה מעבר לזה. למעשה להוציא את ''It's Alright Ma, It's Only Witchcraft'' הנפלא, שמאפשר לתומפסון להראות שאף אחד (אבל אף אחד) מענקי הגיטרה מעבר לים לא יכול להסתכל עליו מלמעלה, הלהקה לא באמת מאמצת את הצליל של סאן פרנסיסקו, פיירפוינט בשבילי לפחות עושים מוסיקה לסופות גשם ואת זה יודעים לעשות באנגליה הרבה יותר טוב. השילוב הזה בא לידיי ביטוי לא רק בהרמוניות ובגיטרות, גם בחירת החומר לא אקראית, שירים של ג'וני מיטשל (כולל ביצוע נפלא ל Chelsea Morning ) דילן ואחרים מעטרים את האלבום כאשר החומר המקורי, שיש נטייה לזלזל בו בעיני מציג אומנם לעיתים יצירות בוסר (בטח בהשוואה לדילן) אבל שירים כמו Decameron הם תוספת נכבדה לכל דיסקוגרפיה של כל אומן. הקול של Dyble הוא מלאכי ונקי להפליא, הגיטרות (3 גיטרות!!! הרבה לפני שהאולמנים או הואן זנטים חלמו על משהו כזה) מענגות כראוי, וחטיבת הקצב, נותנן בראש, אומנם בשקט וברקע אבל בהחלט בראש, והכל מצטרף יחד לחגיגה עממית מופלאה. What We Did On Our Holidays אלבומם השני שיצא חצי שנה בדיוק לאחר הראשון, הציג כבר את הלהקה בהרכבה המוכר עם סנדי דני האישה, הטרגדיה וגרם המדרגות בקידמת הבמה, האלבום גם מציג שיפור ניכר ביכולת הכתיבה בין השאר ואולי בעיקר בעזרתה של דני עם שיר מופלא כמו Fotheringay, אולי אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה. לצד השירים המקוריים, משובצים כמה קאברים שנבחרו הייטב, ושוב של שני החשודים הרגילים: דילן ומיטשל. אבל מעבר להיותו אלבום עם שירים מצויינים (וזה אגב בדיוק מה שהוא), יש כאן סוג של איזון פנימי שהלקה מוצאת, שילוב מופלאה של חומרים מקוריים מצוינים, קאברים ליצרים בני התקופה מארה"ב והשפעה חזקה של אנגליה הישנה והמוסיקה העממית שלה, מעטים הם אלבומי הפולק שהגיעו לאיזון הנפלאה הזה, ריצ'רד תומפסון ממשיך לעדן את הנגינה שלו והופך את הגיטרה לכלי ביטוי עדין בעל יכולות מדהימות להראות מגוון עצום של רגשות, השירה של סנדי דני, היא שירה קלאסית פולקית, שמוסיפה המון כנות ואמת לשירים. האלבום השלישי: Unhalfbricking נפתח עם פצצה אמיתית לראש: ''Genesis Hall', של תומפסון, שמציג אותו (בגיל 20!!) כאומן אמיתי שהגיע לבשלות, ונותן לנו את היצירה המלאנכולית הגדולה הראשונה של תומפסון, ובניגוד לכל חוקי הטבע מהפצצה הזאת הם רק הולכים ומשביחים ככל שנמשך האלבום, "If You Gotta Go, Go Now" של דילן זוכה כאן לקאבר בצרפתית, שמסיבה שאני לא מצליח להבין הופך אותו לשיר מקסים במיוחד, גם Percy's Song," ו "Million Dollar Bash" של דילן זוכים לביצוע מעניין במיוחד, פיירפוינט לא עושים את מה שעשים הבירדס, הם לא עושים שירי דילן שאפשר לרקוד לפיהם, הם לוקחים את הטקסים של דילן כמו שלוקחים שיר של משורר ומלחינים אותם מהתחלה, ונותנים להם פרשנות משלהם. לצד אלו מופיע השיר המסורתי 'A Sailor's Life' שזוכה לביצוע מדהים ויוצא דופן המדגים עד כמה טיבעי בעצם השילוב הזה של מסורתי וחדש, אקוסטי וחשמלי, רוק אנד רול ופולק. ואולי בעיקר מדגים איזו מבצעת נפלאה היא סנדי דני. הסופה בחוץ מתחזקת, פיירםוינט קונוושיין הם כרגע המחסה הטוב ביותר שתוכלו למצוא, תתכרבלו בשמיכה, תתליקו את החימום ותנו לסנדי דני לכסות אותכם בפוך.
)