זוית ראייה שונה למקרה הנ"ל
אנחנו ההורים לילדים על הספקטרום מאוד מגונים עליהם מכל העולם, שלא יציקו להם ולא יגידו להם מילה שלא במקום. הקושי שלנו לראות את ילדינו סופגים את חיצי הרוע מהסביבה קשה לנו ומוציא את הרוח מהמפרשים בכל פעם שזה קורה. אני מכירה את זה מקרוב מאוד. בני אובחן כ-PDD בגיל 3.5, עברתי את אותם ייסורים שאת עוברת ומתחבטת בהם.
היום בדיעבד, לאחר מס' שנים של התמודדות אני מצליחה לראות בכל ארוע שהוא - חיובי או שלילי - שחלק מהכשרתו לחיים. כל בן אדם שהוא - "נורמלי" או על הספקטרום - נתקל בגילויי עויינות מהסביבה ברמה כזו או אחרת. לנו אלה שכביכול נורמליים, יש מנגנונים טבעיים להתמודד עם עלבונות או פגיעה, ואילו לילדינו שהם רגישים יותר מנגנונים אלה לא מפותחים מספיק ולכן הם לא מגיבים כפי שהיו צריכים להגיב ואנחנו מוצאים עצמנו נעלבים בשבילם. אבל אם ברצוננו לאפשר להם עצמאות ועמוד שדרה, אפשר לנסות ולראות את ההתנסות הזו כחלק מהכשרה לעולם האמיתי, עולם שבו יש אנשים אדיבים יותר וגם פחות, וגם אנשים שפחות מבינים אותנו. לא נוכל לנצח לגונן עליהם מפני מצבים שונים, והם יתקלו גם בהמשך בסיטואציות לא נעימות. עם הזמן שכיגדלו הם ילמדו להימנע ממקומות לא טובים להם. ולהורים ניתנת אפשרות לראות כל אפיזודה כזו כחלק מההכשרה האמיתיים לחיים.
אני יודעת שזה ישמע כמו חילול הקודש מה שכתבתי למעלה. בואו אספר מעט על בני והיכן הוא היום:
בני האמצעי כאמור אובחן כ- PDD בגיל 3.5. למד בחינוך הרגיל עם השלמות של מרכז תקשורתי. בחטיבת ביניים עבר ללמוד בכיתה תקשורתית בבי"ס רגיל.
כיום הוא בן 19. סיים ללמוד בכיתה יב' באותה כיתה תקשורתית שהתחיל בחטיבת ביניים, עשה בגרות חלקית וצפוי להמשיך בשנה הבאה בכיתה יג' ולהשלים מקצועות נוספים. מתוך 10 ילדים שלומדים בכיתה יש לו 4 חברי נפש והם קשורים מאד אחד לשני, מלים מידי פעם יחד, הולכים לים, לסרט או לחגוג יום הולדת במסעדה. הוא הולך לצופים יוצא למחנות קיץ וטיולים, מתנייד באוטובוסים חופשי - כבר מגיל 12. ובכלל עושה המון דברים שדומים לבני גילו ומתעסק בתכנים דומים (מוזיקה, פייסבוק, מחשבים, משחקי מחשב, אפילו מבשל) אבל קצת אחרת ובמינון נמוך יותר.
אני מקווה שהצלחתי לתת זוית ראייה נוספת למקרה הקשה הזה, וקצת שלווה תרד על כולנו.
