שאלה בנושא "טיקים"

[אמא GAL]

שאלה בנושא "טיקים"

שלום. יש לי בן בכיתה ג´. הוא מרבה לעשות "טיקים" שונים. בכל פעם הוא עובר למשהו אחר. היתה תקופה שהיה ממצמץ בעיניים. לאחרונה פתאום התחיל לעשות תנועה משונה עם הראש כלפי הצוואר וכשניסינו לדבר איתו על זה, התנועה השתנתה לתנועה של מבט עם האישונים למעלה. כואב לי לראות אותו עושה זאת. ממש בא לי לבכות. בנוסף, אני חוששת לכך שילדים בכיתתו ישימו לב לכך ויצחקו עליו. אני רוצה לציין שהוא תלמיד מצויין, אחראי, ממושמע וחרוץ. כמו-כן, לפני שנתיים נולד לו אח קטן (בהפרש גדול). מאז החלו בעיות נוספות: יש לו פחד להינתק מאיתנו. לא מוכן להישאר אצל אחרים. לא מוכן ללכת לחוגים. בהתחלה, הבנתי שקשה לו עם הופעת "אח" אחד שפתאום "מפריע" לו, והקלתי. לא לחצתי. אבל, כבר עברו שנתיים והוא ילד גדול. זה נראה לי כבר מוגזם. (אני חייבת לציין שהוא מאוד אוהב את אחיו הקטן ולא מגלה גילויי קנאה בו). מבקשת את חוות דעתך והצעותיך כיצד ניתן להתמודד עם הבעיות הנ"ל. תודה, תודה, תודה.

 

[גרא.]

טיקים הם תנועות,מחוות או ביטויים..

חזותיים.טיקים יחידים נמשכים לעיתים רחוקות יותר מדקה אחת.טיקים תנועתיים שונים נעים בין תנועות פתאומיות פשוטות כמו קריצת עין וטילטול הראש,או הכתבפיים,לבין התנהגויות מורכבות יותר,הניראות גם מכוונות יותר,כגון העוויות פנים,או מחוות המתבטאים בפנים או בידיים.במקרים קיצוניים,טיקים תנועתיים יכולים להיות בעלי אופי מגונה או של פגיעה עצמית. טיקים קוליים ווקאליים מתבטאים החל בכחכןך גרוני פשוט,וצלילים גרוניים,וכלה בחלקי דבור הכוללים הברות יחידות,מילים או משפטיט שלמים. הטיקים נוטים להופיע כיחידה או כקבוצה,מעין דפוס מתוזמן.מרבית הילדים, שתחילה לא מודעים להופעת הטיקים,די מהר נעשים מודעים להופעתם.אמירה או בקשה להימנע מהטיקים,ונטיית החברה להסתייג מהם,או לעיתים גם ללעוג להופעתם,עלולה רק להעצים את הופעתם.תרופות גורמות להגברת תחושת האשם והבושה. מבדילים בין טיקים זמניים,לכרוניים.הטקים הזמניים מופיעים כביטוי של הרגל והם שכיחים למדי בקרב ילדי בית הספר.קרוב ל-50% -25% לילדים בגיל בית ספר,יש היסטוריה של טיקים.טיקים אלה נעלמים בדרך כלל באופן ספונטאני,אם כי עלולים לחזור במצב של מתח חמור.שום טיפול פרט לחיזוקים נפשיים,ותמיכה אינו נחוץ. טיקים כרוניים יש לא יותר מאשר ל-2%-1% לילדים בגיל בית הספר.במיוחד בנים מפתחים טיקים הנמשכים כשנה.התופעה מתרכזת בעיקר בין הגילאים 8-6 .התסמינים נמשכים בדרך כלל 6-4 שנים ונפסקים בשלב מוקדם של גיל ההתבגרות. ואולם,הפרעה כרונית משפחתית המאופיינת בטיקים היא תסמונת "טורט",שהיא הפרעה נוירולוגית המאופיינת על ידי טיקים לא רצוניים יחד עם קוליים.במצב של תסמונת טורט,הסמפטום המאפיין הוא הופעת טיקים פעמים רבות ביום,כמעט כל יום במשך תקופה העולה על שנה אחת.במקרה של חשש לתסמונת טורט,יש כמובן צורך לפנות לרופא המשפחה. אמא,כנראה אין קשר בין לידת האח הצעיר,שהוא כיום בן שנתיים,לבין הופעת הטיקים המוטוריים אצל בנך.אבל הם עשושיים לשקף איתות שבנך במצוקה כלשהיא מאחר וטיקים בסופו של דבר,זוהי תגובה אוטומטית לא רצונית של הגוף לפירוק מתח,שנצבר בגוף,כשהילד אינומ יודע כיצד לפרק אותו.אצל מבוגרים,זה כמובן הרבה יותר בולט.ובעניין זה,זכור אחד ממנהיגינו הדומיננטיים שבעת הופעה בטלוויזיה,כתגובה לשאלות מביכות,הופיעו טיקים תנועתיים רבים בפניו... כמו כן,את יכולה להרגע גם משום שהתופעה מאד שכיחה בגילו,אבל ובעיקר שאין איטגרציה בין גרויים תנועתיים לווקאליים,שכלל אינם.כלומר,מן הסתם בינך אינו סובל מתסמונת טורט.מה עושים? כפי שנאמר,טיפול תרופתי מזיק.אבל טיפול נפשי,אצל פסיכולוג או בעל מקצוע מקביל,למשל מטפלת באומנות..עשויים לעזור לילד להתמודד עם המתח בו הוא נמצא,יחד עם הקניית כלים להתמודדות עצמית, שלא במסגרת הקליניקה.לגבי בית הספר,יש כנראה עוד ילדים עם בעייה דומה והוא אינו היחידי..בפועל מי שצריך לתמוך ולעזור לו,זו מחנכת הכתה..

 

[אמא GAL]

גרא - תודה על תגובתך. וגם -

ראשית אני רוצה לציין שאני בכלל לא מעוניינת לערב בנושא את מחנכת הכתה. שנית, כיצד אנחנו (ההורים) יכולים לעזור לו במסגרת הביתית להתמודד עם הגורמים ל"טיקים" אלו ? וגם - אודה לך אם תתייחס לנושא הקושי שלו להתנתק מאיתנו. תודה, גל

 

[גרא.]

בבית,כדאי לנסות להבין את הגורמים

להיווצרות המתח הנפשי,אבל ובעיקר,כדאי לחפש דרכים לעזור לו להתפרק מהמתחים הללו.לאו דווקא על ידי טיפול.אלא על ידי עיסוק בספורט למשל, עיסוק מבוקר במשחקי מחשב,פעולות חברתיות וכו´.כפי שציינתי התייחסות,וודאי הערה,שאלה או כעס,עלולים להחטיא את המטרה,ודווקא לגרום להגברת תדירות הטיקים..מאחר ואין חשש לתסמונת טורט,כדאי לגולת עד כמה שאפשר מה שיותר סבלנות.כשההסתברות שהטיקים יעלמו בהקדם,היא גבוהה מאד.הקושי להתנתק מכם, יתכן ומשקף חרדת נטישה.יש רגליים לסברה כי שכיחות הילדים הסובלים מחרדת נטישה גברה על רקע האינטיפדה,הפיגועים,והמצב הבטחוני הרעוע..כך שהחשש שלו בנכם,בחלקו הוא בגדר תגובה מובנת.חרדת הנטישה,אם אכן זו התופעה, משקפת חרדה של הילד שהוריו ינטשו אותו..יתכן גם מתוך תחושה שהוא אינו עומד בצפיות שלכם ממנו,מרגיש אשם,וחושש מהנטישה כעונש עלך כך.מה בדיוק הוא מרגיש,אפשר לדעת רק אם יערך לו אבחון פסיכולוגי..ועד אז,כל הנאמר אינו אלא בדרג של השערות,אפילו ספקולציות..בכל מקרה,זו תקופה שהוא מאד זקוק לתשומת לב,להמון חום וביטויי אהבה,שגם מסמלים בדיעבד שאתם,הוריו מאד אוהבים אותו,והוא יכול לבטוח בכם ללא סייג.

 

[אמא GAL]

תודה גרא.

אשתדל לפעול בנדון - מקווה לשיפור. ודרך אגב, אכן, חלק מחרדותיו קשורות למצב. כשאני, למשל, יוצאת עם חברות לבית קפה הוא אומר לי: "אמא, תשמרי על עצמך". ולפעמים כשאנו מטיילים בקניון הוא אומר: "אמא, אני מקווה שלא יבוא לכאן מחבל".... או - "אני לא רוצה שתעשו לי בר מצווה באולם". ועוד... זה מטריף אותי - באיזה עולם מטורף אנו חיים. עצוב. גל