הולדן קולפילד בשדה
New member
רשימות מכאן ומשם
המדריך המפוזר למוזיקת הסיקסטיז
האלבום של העשור "אופס, דרכתי חיפושית" – בריאן ווילסון, 'נערי החוף" – רגע אחרי שהשלים את הקלטת האלבום PET SOUNDS והראה לעולם מי באמת יצר את ההפקה המושלמת של כל הזמנים...
10 הלהקות של העשור – 10 האלבומים של העשור (כל שבוע עשרה, לאט לאט נרכיב רשימת מאה מכובדת)
החיפושיות – למרות הכל, לפני הכל, ארבעת עמודי התווך עליהם עומד העולם. תודה לאל ששלושה מהם מתים – לא יכולתי לשאת מחשבה על איחוד שלהם אף פעם. זה רק היה הורס הכל... האלבום ABBEY ROAD הוא עיגול הפלסטיק (ויניל) המוצלח ביותר שניתן להעלות על הדעת (אחרי זה שכבר הזכרתי, אתם יודעים...).
הדלתות – בלוז רוק ופסיכדליה ביחד? ועוד עם אליל הבנות של כל הזמנים כפרונט מן? ועוד עם קלידן כמו מנזריק? ראויים בהחלט לרשימה. STRANGE DAYS הוא האלבום הנבחר. אם היו להם עוד שניים ברמתו – היו מועמדים לבכורה של כל הזמנים...
Creedence Clearwater revival – ג'ון פוגרטי מחזיר את הרוק'נ'רול לכור מחצבתו, וחוצב בסלע את מיטב להיטי התקופה. WILLY AND THE POOR BOYS מעלה תמיד חיוך ורצון עמוק לטבול במימי המיסיסיפי-מיזורי.
The band – בלי שום ספק, אף אחד לא עלה עליהם בכשרון. בעולם אידאלי היו נחשבים ללהקת הרוק של כל הזמנים. MUSIC FROM THE BIG PINK הוא הוכחה ניצחת לכך.
CSNY – ההרמוניות הכי זכות. ההיפים הכי אוטנתיים. אלבומם DÉJÀ VU הוא אלבום סיכום העשור הבלעדי.
THE ROLLING STONES – בלוז-רוק מלוכלך ואנרגיה בלתי נדלית. Thumbs up ללהקה שסוחבת את הקילומטראז' הכי גדול בשכונה. Let it bleed ראוי לכל מילה טובה שכבר נאמרה עליו.
THE WHO – יאללה, שיהיה. מגיע להם. אלבום אחד? Who's next שיצא באיחור קל. רק אל תשכחו לזרוק את טומי לפח קודם...
THE BYRDS – מקגווין והחבר'ה מעלים את הפסיכדליה למקום הכי גבוה שבו תהיה אי פעם ב-the fifth dimension.
CREAM – דיזרעאלי גיר'ס. נקודה.
נערי החוף – PET SOUNDS לבדו הוא טיעון מוחץ.'פרויקט הלביא' של הלהקה SMILE הוא רק גיבוי שמחדד את הנקודה. ושירי הגולשים הם FUN FUN FUN פשוט אך יעיל. עוד שניים שחייבים להזכיר בסיפתח:
FRANK ZAPPA & MOI - WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY אלבום קסום, רק 20 דקות מתוך כמחצית השעה ראויים להקרא מוזיקה, אבל האיש שנון, אין מה להגיד...
Blonde on Blonde – בוב דילן – אז מה עדיף? שבדית על שבדית או האלבום הזה? בחירה קשה בהחלט. אמממממ, שתי האפשרויות לא רעות, לא רעות בכלל...
חמשת המוערכים יתר על המידה של העשור
החיפושיות – הפרדוקס של כל הזמנים. הלהקה לא מצטיינת בשום דבר באמת, אבל היא עדיין הקונצנזוס הגדול של הרוק אי פעם, גם בעיניי (ובצדק!). הבה ונבחן את העובדות בקור רוח. רמת הנגינה והוירטואוזיות – רינגו סטאר הוא מתופף בינוני מינוס עם אף גרנדיוזי XXL. ג'ורג' הריסון הוא גיטריסט טוב, אבל אפילו הוא הכיר בעובדה שיש טובים ממנו (ראו עניין אריק קלפטון ואחרים). ג'ון לנון – עוד גיטריסט בינוני. יש אלף כמוהו בכל חור. פול מקרתני הוא דווקא בסיסט מצויין, אבל מתי שמעתם מישהו אומר "בנאדם, נגינת הבס של החיפושיות זה הדבר"... המילים – "אני רוצה להחזיק את ידך", "כל מה שאתה צריך הוא אהבה", "היי בולדוג", "מתקן חור בקיר" – לא רע. פגשתי כמה ילדי גן שכותבים לא פחות יפה. ביצועים בהופעות חיות – הצחקתם אותם, המתבודדים של הרמן כבר הופיעו יותר על הבמה. ה-FAB FOUR העדיפו לשבת בטאולפן עם מפיקם מרטין ולקלל אחד את השני... הפקה מוזיקלית – לא רעים, אבל שום דבר ש'נערי החוף' לא עשו לפניהם ויותר טוב... אז מה, הם לא באמת הכי טובים??? הם כן! ככה זה בחיים, לפעמים השלם גדול מסך חלקיו...
מחתרת הקטיפה – לו ריד, ג'ון קייל וחבורתם (עם או בלי הקוזינה הגרמניה – ניקו) – הם להקה שכולם אוהבים להגיד שהם אוהבים. אבל אין בארץ אפילו אלף איש שמכירים יותר משני אלבומים שלהם (או חמישה שירים לצורך העניין)...
המי (THE WHO) – רגע אחרי שמנפים את תהילת העולם וחושבים ככה לרגע בשקט, עולות וצצות להן העובדות הבאות באופן כואב: - האלבום 'טומי' הוא אלבום ה'פילרים' (fillers) הגדול בהיסטוריה. על כל רצועה טובה (נגיד פינבול וויזרד) יש 4 שהן סתם חרבוש. והסרט? קקמאיקה בג'מאיקה... - אף אחד, אבל ממש אף אחד – לא שמע ממש את אלבום ההופעה בלידס. כולם אומרים שכן, אבל הם מתכוונים לכך ששמעו שיר אחד (סאמרטיים בלוז – החידוש) או שניים (my generation), ומישהו אמר להם שזה הכי טוב שיש. טוב, זה נכון – אבל עדיין אני מחזיק בדעתי – איש לא שמע את האלבום באמת. - המי אחראים לאלבום הקקאפוניה התמהוני של כל הזמנים – קוואדרופוניה. - יש למי רק אלבום וחצי ראויים באמת להאזנה – who's next ובחלקו גם the who for sale. רבאק – לקוקו בלוף והיתושים יש יותר אלבומים טובים...
ג'פרסון איירפליין – אל תטעו בגרייס סליק והחבורה. אין להם הרבה יותר משני אלבומים טובים (כרית סוריאליסטית ומתנדבים) להציע. המוזיקה, אגב, מדליקה. אבל מה-זה-מרדימה-בטירוף.
בוב דילן – כן, כן, כן. עיניכם לא מהתלות בכם. האיש גאון, אבל כך גם דוד אבידן – ולא ראיתי שמישהו קנה מיליוני ספרי שירה שלו. המאנפף של כל הזמנים הוא המהפכן של המוזיקה וכותב ההמנונים הרשמי של העולם הנאור. אבל צליחת אלבום שלו (ברוב המקרים) מתחילתו עד סופו משולה לחציית חים סוף – אפשרית, אבל דורשת התערבות אלוהית (או מינימום איזה נס קטנטן...)
הפינה לשיפוטכם גרייטפול דד – ג'וקים מסוממים או המסע המופלא ביותר בתולדות הרוק? בלתי אפשרי להחליט
חמישה אלבומים שיצאו קצת מפרופורציה
Beatles: Sgt. Pepper – רשימת הגיבובים שיצר האלבום הזה, לו נכתבה על נייר, היתה גורמת ליערות העד של ברזיל להראות כמו קופסת גפרורים... בחיי, לא מבין על מה כל הרעש. קולות של תרנגול ברקע? שירים של טייחים ושיפוצניקים (מתקן חור)?, שירי שטות והזדקנות נוסח 'כוורת' (כשאהיה בן 64)? שירי השכמה לפעוטות (בוקר טוב, בוקר טוב), שאפילו נעימת 'הקונצונים' מערוץ הופ קטנטנים עולה עליהם? על זה כל הרעש??? שלא יהיו פה טעויות, שמעתי את האלבום למעלה מחמישים פעמים, הוא טוב בהחלט, אבל הכי טוב? נו, באמת...
Pink Floyd: The Piper At The Gates Of Dawn – יופי של אלבום – פסיכדליה בחלל. סיד בארט והחייזרים סביבו מוכיחים שיש חיים גם במאדים. אבל מה לתושבי כדור הארץ ולנפיחה הזאת?
Velvet Underground & Nico - אם זה היה סרט פורנו בכיכוב ניקו...ניחא. בינינו, ככה זה סתם משעמם.
Bob Dylan: Freewheeling – אחלה טקסטים. איפה המוזיקה?!
Beatles: Please Please Me – כל ההתחלות קשות. זו כמעט מורידה את החשק להמשיך... שלושה שירים טובים, כמה חידושים מחורבנים וטראראם נצחי ומוגזם.
