אש שלהבתיה
New member
רשב"י זצ"ל
במוצאי שבת הקרובה ב"ה, ערב ל"ג בעומר, רבבות של אנשים יחגגו וישמחו בהילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זצ"ל, סביב קברו הקדוש במירון. ביום מיוחד זה אנו נסחפים לאווירה מיוחדת שבה כולם משתתפים באמירת קריאת מזמורי תהילים, משניות וקטעי תלמוד, תפילות ובקשות והמון שמחה ואחדות. כאיש אחד בלב אחד בשעתו אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", ובמשפט זה נתן לנו "מיצרך" חיוני לאחדות, אהבה וחיבור בין עם ישראל. אולם מה מצער הדבר שדווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל, היו אלו שנכשלו בו, ולא נהגו כבוד זה בזה, ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן קשה כל כך. האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואף במידה רבה, אבלות על מצבנו. על פירוד הלבבות, על מחלוקת ועל שינאת חינם, על לשון הרע והכפשת הזולת – שבעבור כל זה, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב בית המקדש. ימי ספירת העומר הם הימים בהם אנו מכינים עצמנו ליום שבו ניתנה התורה, "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות" (הספירה מתחילה מיד לאחר החג הראשון של פסח ומסתיימת בחג השבועות, סה"כ 50 ימים). מלבד הציפיה והתקווה לטוב, ימים אלו הם גם זמן לתיקון מידותינו. ועיקר מיבחנו של האדם הוא תיקון המידות בינו לבין זולתו. כדי להכיל בתוכנו את אור התורה, ובכדי לקבלו ולהיות ראויים לכך, צריכים להיות מאוחדים ומחוברים. כך היה בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו לבבותיהם לאחד ביום החמישים, יום קבלת התורה. זמן ספירת העומר הוא גם הזמן לתיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. ועל זה תיקנו חז"ל דיני אבלות בימים אלה, כדי לזכור את חומרת וגנות פגם זה, שלא לבוז ולזלזל באף אדם, אלא להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר, שהם הכנה לקבלת התורה? מדוע יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי, שאף היא בימי ספירת העומר, מבטלת (לדעת פוסקים רבים) את דיני האבלות? מהו הקשר שבין האבלות על תלמידי רבי עקיבא לבין השמחה ביום ל"ג בעומר, הוא יום פטירתו של הרשב"י, בימים אלה? כדי להבין זאת, עלינו להבין את דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מהתורה והסתייגותו מתלמידי חכמים היתה כל כך גדולה עד אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט). למרות זאת, החליט רבי עקיבא, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו הרוחנית בגיל כה מאוחר. כעבור שנים של מסירות נפש בלימוד התורה, הפך מאיש בור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששיבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו, אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך". אלפים של תלמידים כינס סביבו ולהם העביר את כל סודות התורה. אך "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה". בחבורה חדשה זו שכינס רבי עקיבא, הוא דאג להשריש עמוק מאוד את עניין ואהבת לרעך כמוך ואת הכבוד אחד כלפי השני, עד שאמר רבי שמעון בר יוחאי: "אנן בחביבותא תליא" (אנו תלויים בחביבות) – כלומר אנו צריכים שתהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העיקר. כי עיקר המשכת התורה הוא על ידי חסד ואהבה ועל ידי זה זוכים לכל הטוב. בקדושתו העצומה, זכה רבי שמעון בר יוחאי לקיים בשלימות את הוראת רבו "ואהבת לרעך כמוך" ולהחדירה בלב תלמידיו, עד שתיקנו בשלמות את פגם תלמידי רבי עקיבא שניפטרו ממגיפה, בימים של ספירת העומר, על שלא נהגו כבוד זה בזה. ועל כך אמר רבי נחמן: "ומתו על ידי שלא היתה בהם אהבה, כמו שאמרו חז"ל...הם היו גבורות וצימצומים ולא נכללו יחד ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו, שהיו התיקון שלהם, על כן אמר: 'אנן בחביבותא תליא', כלומר בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה נעשים ההמתקה והתיקון" (ליקו"מ ח"א, ח). ביום פטירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, שאז מאירה הנשמה ביתר שאת, הוא יום שמחה ואהבה וקירוב לבבות. כי על ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות נעשית שמחה ונעשה מהן אור. ואפשר לראות בזה את היסוד למנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר כדי להרבות את האור והשמחה. ביום ל"ג בעומר "מושך" אליו רבי שמעון למירון רבבות ומאות אלפים של יהודים, מכל החוגים והעדות ומכל הדעות, וכולם מגיעים ומתקבצים יחד באהבה מכוחו הגדול של הצדיק, שהולך ומתפשט גם לשאר מדורות ישראל בכל מקומות מושבותיהם, שמצרפים נשמותיהם, נרותיהם ומדורותיהם, אחד לאחד, ומגלים כח קדושת אחדות ישראל בהדלקה זו. ביום פטירתו כינס רבי שמעון בר יוחאי, שהיה לאחד ממרביצי התורה הגדולים והאדירים בדורו, סביבו את תלמידיו וביקש מהם להטות אוזן לדברים חשובים שעליו לומר להם. ומתואר בזוהר: בכל אותו היום היה רשב"י במצב של נבואה, וחושף הוא את הסודות העמוקים של התורה. ואמר לתלמידיו: והרי דברים קדושים, שלא גיליתם עד עתה, אני מגלה לכם, ושלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם. ואמר רבי אבא, תלמיד הרשב"י – שלא יכול היה להרים ראשו מהאור הגדול, כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שיתקרב אליו או יגש אליו, שהאור והאש היו סביבו...כשהוא שוכב מעוטף ופניו שוחקות. על ידי הסתלקותו של הצדיק מן העולם, שיוצאת נפשו ורוחו ונשמתו, והנפש נשארת בעולם הזה על קיברו הקדוש, על ידי זה נתקדש כל אויר העולם בקדושה גדולה, באופן שיהיו נשמעים דבריו הקדושים למרחקים תמיד. רבי שמעון בן יוחאי "שמא גרים" – כלומר ששמו של האדם הוא גורם ומשפיע על פעולותיו, כי שמעון שמו, "ושימעו הולך בכל המדינות". בזכות רבי שמעון בר יוחאי, החל האור הקדוש של סודות התורה (הזוהר הקדוש) להאיר בעולם הזה, ומכוחו יכלו הדורות הקודמים ודורות אלו, להחיות את נפשם ולהאיר את חייהם. והמדורות שמדליקים בל"ג בעומר מסמלות את האש והאור העצום שהקיפו את רשב"י ביום פטירתו. ביום הילולת הרשב"י, יום ל"ג בעומר, זוכים אנו לשמחה עצומה מאוד, ושמחה זו מקורה בעצם העובדה שזכינו שהיה צדיק קדוש כזה, שגילה תורה נוראה כזאת ותיקן תיקונים כאלה בתורתו הקדושה (הזוהר הקדוש), עד שעל ידי זה אנו בטוחים שלא תשתכח תורה מפי זרענו, ובזכותו פשט אור זה בכל העולמות. על כן ל"ג בעומר, יום פטירתו של רשב"י, הוא יום שמחה ואחדות בכל עם ישראל, יום שבו "נמתק" הדין של ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא. יום שבו הארץ מתמלאת במדורות המאירות את הדרך אל התורה שגילה רשב"י לתלמידיו ולבאים אחריו.
במוצאי שבת הקרובה ב"ה, ערב ל"ג בעומר, רבבות של אנשים יחגגו וישמחו בהילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זצ"ל, סביב קברו הקדוש במירון. ביום מיוחד זה אנו נסחפים לאווירה מיוחדת שבה כולם משתתפים באמירת קריאת מזמורי תהילים, משניות וקטעי תלמוד, תפילות ובקשות והמון שמחה ואחדות. כאיש אחד בלב אחד בשעתו אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", ובמשפט זה נתן לנו "מיצרך" חיוני לאחדות, אהבה וחיבור בין עם ישראל. אולם מה מצער הדבר שדווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל, היו אלו שנכשלו בו, ולא נהגו כבוד זה בזה, ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן קשה כל כך. האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואף במידה רבה, אבלות על מצבנו. על פירוד הלבבות, על מחלוקת ועל שינאת חינם, על לשון הרע והכפשת הזולת – שבעבור כל זה, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב בית המקדש. ימי ספירת העומר הם הימים בהם אנו מכינים עצמנו ליום שבו ניתנה התורה, "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות" (הספירה מתחילה מיד לאחר החג הראשון של פסח ומסתיימת בחג השבועות, סה"כ 50 ימים). מלבד הציפיה והתקווה לטוב, ימים אלו הם גם זמן לתיקון מידותינו. ועיקר מיבחנו של האדם הוא תיקון המידות בינו לבין זולתו. כדי להכיל בתוכנו את אור התורה, ובכדי לקבלו ולהיות ראויים לכך, צריכים להיות מאוחדים ומחוברים. כך היה בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו לבבותיהם לאחד ביום החמישים, יום קבלת התורה. זמן ספירת העומר הוא גם הזמן לתיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. ועל זה תיקנו חז"ל דיני אבלות בימים אלה, כדי לזכור את חומרת וגנות פגם זה, שלא לבוז ולזלזל באף אדם, אלא להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר, שהם הכנה לקבלת התורה? מדוע יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי, שאף היא בימי ספירת העומר, מבטלת (לדעת פוסקים רבים) את דיני האבלות? מהו הקשר שבין האבלות על תלמידי רבי עקיבא לבין השמחה ביום ל"ג בעומר, הוא יום פטירתו של הרשב"י, בימים אלה? כדי להבין זאת, עלינו להבין את דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מהתורה והסתייגותו מתלמידי חכמים היתה כל כך גדולה עד אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט). למרות זאת, החליט רבי עקיבא, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו הרוחנית בגיל כה מאוחר. כעבור שנים של מסירות נפש בלימוד התורה, הפך מאיש בור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששיבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו, אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך". אלפים של תלמידים כינס סביבו ולהם העביר את כל סודות התורה. אך "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה". בחבורה חדשה זו שכינס רבי עקיבא, הוא דאג להשריש עמוק מאוד את עניין ואהבת לרעך כמוך ואת הכבוד אחד כלפי השני, עד שאמר רבי שמעון בר יוחאי: "אנן בחביבותא תליא" (אנו תלויים בחביבות) – כלומר אנו צריכים שתהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העיקר. כי עיקר המשכת התורה הוא על ידי חסד ואהבה ועל ידי זה זוכים לכל הטוב. בקדושתו העצומה, זכה רבי שמעון בר יוחאי לקיים בשלימות את הוראת רבו "ואהבת לרעך כמוך" ולהחדירה בלב תלמידיו, עד שתיקנו בשלמות את פגם תלמידי רבי עקיבא שניפטרו ממגיפה, בימים של ספירת העומר, על שלא נהגו כבוד זה בזה. ועל כך אמר רבי נחמן: "ומתו על ידי שלא היתה בהם אהבה, כמו שאמרו חז"ל...הם היו גבורות וצימצומים ולא נכללו יחד ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו, שהיו התיקון שלהם, על כן אמר: 'אנן בחביבותא תליא', כלומר בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה נעשים ההמתקה והתיקון" (ליקו"מ ח"א, ח). ביום פטירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, שאז מאירה הנשמה ביתר שאת, הוא יום שמחה ואהבה וקירוב לבבות. כי על ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות נעשית שמחה ונעשה מהן אור. ואפשר לראות בזה את היסוד למנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר כדי להרבות את האור והשמחה. ביום ל"ג בעומר "מושך" אליו רבי שמעון למירון רבבות ומאות אלפים של יהודים, מכל החוגים והעדות ומכל הדעות, וכולם מגיעים ומתקבצים יחד באהבה מכוחו הגדול של הצדיק, שהולך ומתפשט גם לשאר מדורות ישראל בכל מקומות מושבותיהם, שמצרפים נשמותיהם, נרותיהם ומדורותיהם, אחד לאחד, ומגלים כח קדושת אחדות ישראל בהדלקה זו. ביום פטירתו כינס רבי שמעון בר יוחאי, שהיה לאחד ממרביצי התורה הגדולים והאדירים בדורו, סביבו את תלמידיו וביקש מהם להטות אוזן לדברים חשובים שעליו לומר להם. ומתואר בזוהר: בכל אותו היום היה רשב"י במצב של נבואה, וחושף הוא את הסודות העמוקים של התורה. ואמר לתלמידיו: והרי דברים קדושים, שלא גיליתם עד עתה, אני מגלה לכם, ושלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם. ואמר רבי אבא, תלמיד הרשב"י – שלא יכול היה להרים ראשו מהאור הגדול, כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שיתקרב אליו או יגש אליו, שהאור והאש היו סביבו...כשהוא שוכב מעוטף ופניו שוחקות. על ידי הסתלקותו של הצדיק מן העולם, שיוצאת נפשו ורוחו ונשמתו, והנפש נשארת בעולם הזה על קיברו הקדוש, על ידי זה נתקדש כל אויר העולם בקדושה גדולה, באופן שיהיו נשמעים דבריו הקדושים למרחקים תמיד. רבי שמעון בן יוחאי "שמא גרים" – כלומר ששמו של האדם הוא גורם ומשפיע על פעולותיו, כי שמעון שמו, "ושימעו הולך בכל המדינות". בזכות רבי שמעון בר יוחאי, החל האור הקדוש של סודות התורה (הזוהר הקדוש) להאיר בעולם הזה, ומכוחו יכלו הדורות הקודמים ודורות אלו, להחיות את נפשם ולהאיר את חייהם. והמדורות שמדליקים בל"ג בעומר מסמלות את האש והאור העצום שהקיפו את רשב"י ביום פטירתו. ביום הילולת הרשב"י, יום ל"ג בעומר, זוכים אנו לשמחה עצומה מאוד, ושמחה זו מקורה בעצם העובדה שזכינו שהיה צדיק קדוש כזה, שגילה תורה נוראה כזאת ותיקן תיקונים כאלה בתורתו הקדושה (הזוהר הקדוש), עד שעל ידי זה אנו בטוחים שלא תשתכח תורה מפי זרענו, ובזכותו פשט אור זה בכל העולמות. על כן ל"ג בעומר, יום פטירתו של רשב"י, הוא יום שמחה ואחדות בכל עם ישראל, יום שבו "נמתק" הדין של ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא. יום שבו הארץ מתמלאת במדורות המאירות את הדרך אל התורה שגילה רשב"י לתלמידיו ולבאים אחריו.