רק שלושים ימים.....

[הוריקן 27]

רק שלושים ימים.....

אתמול הלכנו לבקר אותך שוב. את יודעת ? ראיתי לפני יומיים את הבית החדש שלך והוא כלכך קטן והוא עשוי מאבן ואי אפשר לפתוח את הדלת - ואצלך תמיד הדלת פתוחה. את רק שונאת להכין קפה אז הבאתי שתייה קרה. על הדלת הופיע שם אחר, את אף לא כותבת שם מלא על הדלת, את כותבת רק שם משפחה ובכל זאת לא יכולנו לדבר. את לא היית שם. את הלכת ואני רציתי עד לחבק , את רצית ללכת, סבלת וזה היה בלתי אפשרי לראות אותך כך מתייסרת, ולמרות שאני יודעת שסבלת כל כך ורצית כבר ללכת - אני יודעת עמוק בלב לא רצית להגיד לי שלום.
אני יודעת שאני לא אמרתי לך שלום, אני יודעת שעוד לא חיבקתי מספיק, אני עוד לא אמרתי עוד פעם אחת אני אוהבת אותך וזה אף פעם לא מזיק. אני מחכה לך - השארתי לך את הכרית והשמיכה והדלת שלך פתוחה . אף אחד לא ייכנס למקום שלך.
אמא - אני אכין לך משהו שאת אוהבת, רק תבואי כבר...אני מחכה ליד הדלת...

זה זעזע אתמול, זה היה בלתי נתפס לראות את השם שלך על האבן - מה זה בכלל שייך לך? למה את לא נותנת לי לחבק אותך? אומרים שאת כבר לא סובלת. מי יודע את זה? אומרים שאת בגן עדן? מישהו ראה אותך שם? טוב לך? אולי יותר מדי חם? אולי את עוד בדרך? למה לא נשארת איתי כאן? בואי אליי - אני אולי ילדה גדולה אבל גם לילדות גדולות זה כמעט בלתי אפשרי לנשום כשכואב כל כך, כשאוהבים כל כך. גם ילדים גדולים לא מבינים בלב מה בעצם ולמה זה כל כך כואב.

אני אוהבת אותך

 

[אשבל1]

משתתפת בצערך, כואב ועצוב, אנחנו כאן בשבילך.

 

[הוריקן 27]

בואי אמא....

אני מסתכלת ומנסה להבין לאן הלכת ומתי תחזרי. נכון, תמיד דאגת לומר לאן את הולכת ומתי תחזרי ועם מי את נמצאת, דאגת לכל אחד בנפרד ולכולם ביחד, דאגת שאצל כל אחד תשרה נחת, דאגת לכולם, שכחת לדאוג לעצמך, את יקרה מפז ואיבדת קצת את עצמך.

את אמא מדהימה, חלקנו יחד שעות וימים ושנים שאין להם מחיר, כל מילה שאזכיר תחוויר מול ה"ביחד" שלנו. השתדלת כל כך שה"שלנו" יהיה רחב ככל שאפשר, שיהיו תחת כנפייך בלי גבול אנשים. הקפה ששתינו בבוקר כבר לא טעים לי, אין בו כמות חלב כמו שאני רוצה, אני לא ישנה אז לא קשה לי לקום בבוקר, כל בוקר הוא סוג של מלחמה מחדש.

את סובלת כל כך – ואולי לא, את נלחמת כמו לביאה – ואולי החלטת לנוח, ידעת את מחירה של מנוחה, האמנת שהמנוחה הזו היא הכרח. אני מסתכלת לכל כיוון, לכל זוית אפשרית ואת מציצה אליי כמו למשחק ילדים, את לא משחק אמא, את פשוט אמא, כל כך פשוט וכל כך מורכב ואף אחד בעולם לא יוכל לנסות אפילו להיות במקום ליד המקום שלך.

את זוכרת את הימים שחיבקת אותי כל כך, שדיברת איתי כשישבנו במטבח? את זוכרת ששאלת לגבי החברות שלי – מי ומה ואיך, ותמיד חיכיתי לסוג של אישור ממך. תמיד תמיד תמיד ידעת לתת אישור – גם אם זה בדרכך שלך. אני לא זוכרת שכעסת עליי אף פעם " באמת – באמת" , רבנו, התווכחנו, דמענו כל אחת בצורה אחרת בגלל סיבה אחרת, אבל תמיד תמיד ידענו לקחת צעד אחורה ולהתחיל שוב.

בואי נריב על משהו עכשיו, בואי נריב – אני מוכנה להפסיד בלי בעייה, אני מוכנה להפסיד וללהרוויח אותך. ה"אין" הזה הוא כל כך בלתי אפשרי, הוא לא קיים אצלי בעולם, אני לא רואה עולם מתקיים בלעדייך, אני לא מרגישה שאפשר לעשות צעד אחד בלי שאת תהיי שם, בלי שתגידי, בלי שתחייכי , בלי שתגידי נכון, בלי שתכעסי, שתדעי, שתצעקי, אני לא יכולה ככה, זה לא תנאי חיים. לא ככה הרגלת אותי.

אני אוהבת וכועסת, אני מתגעגעת ורוצה להבין, אני יודעת שחשוב היה שתשתחררי מהכאבים, אני לא יכולה להבין שלא תשובי חזרה, אני לא רוצה להבין שיצאת למסע במקום אחר, איפה זה בדיוק.? באיזה רחוק? תגידי, גם אם זה רחוק נורא – אני מבטיחה, אני אבוא, אני אגיע חזרה. תני לי רק את הכתובת והטלפון, לא צריך אפילו לתאם – את תמיד בבית, תני לי רק צ’אנס לפגוש אותך שוב.

 

[samsonite woman]

אני קוראת אותך ובוכה

כל כך מזדהה איתך
אין מילים

 

[קשת 5]

...

אני ממש מזדהה איתך, אני איבדתי את אימי לפני 3 חודשים וכל יום זה כמו מלחמה בעצמי, להתמודד , להשלים עם המצב, להפסיק לשאול למה לי זה קרה? , מתי איבדת את אימך? ואם אפשר לשאול איך?

 

[הוריקן 27]

מי סופר את הימים ?

אמא שלי מתה לפני חודש וארבעה ימים. בדיוק בצפירה של ערב יום הזכרון לחללי צה"ל. היא הפכה להיות חלל לסרטן. המלחמה שלה הייתה קשה מאד. כאמור, היא חלתה בסרטן לפני כשנתיים. בפתאומיות מוחלטת. היא לא סבלה מכאבים, שום דבר לא העיד על פורענות שמתקרבת. לילה אחד היא הרגישה לא טוב ועד שהגיע האמבולנס היא כבר הייתה חצי מעולפת. הסתבר במיון עצמו שהיא הגיעה עם המוגלובין של 4.3 והכניסו אותה ישר לחדר הלם. עוד לפני שביררו משהו. היה ברור שיש דימום פנימי ועשו לה גסטרוסקופיה בסדציה וכשהרופאה יצאה היא אמרה לי בארבע לפנות בוקר " את יודעת שלאמא שלך יש סרטן, נכון" ? ככה בדיוק נודע לי. לבד. בארבע בבוקר.
אני חושבת שממקום של הלם עניתי לה : כן. היא המשיכה לדרכה ואני מניחה שהיא עושה את זה לאלה שאחרינו. הסרטן הוא סרטן בקיבה במעבר לוושט. אמא ידעה- לא ידעה. היא לא רצתה לדעת. אז השיחות היו תמיד ליד...היא לא רצתה שום טיפול, שום בית חולים, שום בדיקה. היא הייתה מאד ברורה, עקבית וצלולה. הדבר היחידי שהיא הסכימה הוא לקבל מנות דם כל פעם שההמוגלובין הייה יורד. תוך שנתיים היא נפטרה. בתקופ]ה האחרונה היא סבלה מכאבים קשים גם עם המורפיום וכו'. היא רצתה למות בבית במיטה שלה - ומכיוון שהיא טופלה בהוספיס בית (מלאכים אחד אחד) את כל הטיפולים כולל עירוי נוזלים וכו' היא קבלה בבית.
ביומיים האחרונים היא קבלה מורפיום במינון כמעט כפול וכאבה מאד.
ביום אחרון - ישבתי צמודה לידה, החזקתי אותה, דיברתי אליה, בכיתי נורא (כל פעם יצאתי מהחדר), הרופאה והאחות היו שם, העו"סית הגיעה בשלב מסויים. בדיוק כששמעתי את הצפירה היא נפטרה. עצמתי את עינייה וישבתי לידה עוד הרבה זמן עד שהגיעו כל מי שהיה צריך להגיע.
עד עכשיו אני הולכת לחדר או לשירותים ורואה אותה. נכנסתי למיטה שלה והתכסיתי בשמיכה וחיבקתי את השמיכה כאילו אני מחבקת אתה. אני הולכת אליה כל יומיים שלושה למרות כל מה שאומרת הסביבה.
אם תרצי לשאול או לדבר - תרגישי חופשי. כאן או בערוץ אחר.
חיבוק גדול ועוטף

 

[קשת 5]

קשת

תודה ששיתפת אותי , זה לא מובן מאליו, אני יכולה לספר לך שיש לנו סיפור דומה... בת כמה אמא שלך הייתה ?
אני בת 27... ואימי נפטרה בגיל 48, גם מהמחלה... היה לה לפני שנתיים בשד.. היא הצליחה להחלים והייתה ממש בסדר.. נהנתה מהחיים .. ואפילו התחתנתי לפני 8 חודשים ..
אבל לפני 5 חודשים גילו אצלה גרורה במוח, ובתוך חודש וחצי היא פשוט נגמרה לנו בין הידיים. והכי מוזר זה שהיא תיפקדה ממש בסדר גמור עד לרגע בו היא התעלפה בבית ונסענו לבית החולים.. זה ממש כמו בסרט.. אחיות שלי ואני טיפלנו באמא בבית כמה שיכולנו אבל בשבועיים האחרונים הרופאים לא אישרו לנו להחזיר את אמא הבייתה והיא הייתה בהוספיס במשך שבועיים ואז היא הלכה לעולמה..

איזה מוזר זה שמציאות משתנה בדקה? אה? הרי הכל היה מעולה עד שגילינו את הבשורה המרה..
כל יום שעובר אני מדמיינת אותה.. גם בטוב וגם ברגעים הקשים של המחלה שלה .. זה מפחיד אותי..
הכי מוזר זה שליד חברים והמשפחה המורחבת אני משחקת אותה שהכל בסדר .. שאני מצליחה להתגבר אבל אף אחד לא יודעים מה יש בלב של בן אדם.. אומרים שאחרי מקרה כזה צריכים להיות חזקים .. ומחוסנים מהעולם אבל אצל זה ההיפך.. אני מרגישה חוסר ביטחון בעולם.. ורגישה יותר...

 

[הוריקן 27]

גם למות צריך מזל...כנראה

כן, את צודקת - יש דמיון בין ההתחלה של הסיפור ובהמשך. אני לא יודעת כמה ואם אמא שלך ידעה כי למדתי כבר שאנחנו , כדי להגן על עצמנו רגשית לפעמים מתנחמים ב"לא ידעה". כולם יודעים. ברמה זו או אחרת כולם יודעים. בנושא ההוספיס - למזלי לקחתי על עצמי את הטיפול המלא בה. להגיד לך שזה לא קרע אותי רגשית? שקר.-נקרעתי והתרסקתי רגשית והחיים שלי הפכו להיות לונה פארק רגשי לטוב ולרע - לפי איך שהיא הרגישה. זה דבר קשה מנשוא כשזה קורה בבית, אבל ידעתי לאורך כל הדרך שאם זה יהיה בשליטתי - אני אעשה הכל לפי הדרך שהיא "רצתה". אין כאן נכון ולא נכון -כל אחד עם מה שמתאים לו, לתנאים ולמבנה האישיות. בהוספיס של ביח או הוספיס בית - יש מלאכים ואולי חלק מהעניין שלקחתי את זה עליי - זו העובדה שאני מנסה להדחיק את מה שקרה. איכשהו - אם כל הדברים התרחשו בבית - אולי הם הפיכים. אני יודעת שזו מחשבה מפגרת, אבל כרגע היא סוג של מחשבה כדי לקחת אוויר לנשימה.
לגבי החברים והמשפחה אני לא משחקת. אין לי משחקים וזה לא לגו ומבחינתי מי שזה לא מוצא חן בעינייו - שיילך לחפש מקום אחר (אני עדינה כאן בהתבטאות שלי). אין לי כוחות גוף ונפש כדי לשחק. אם אני צריכה לבכות - אני בוכה. אם מצחיק לי משהו - אני צוחקת (זה עוד לא קרה). אני בוכה המון. כמו אידיוטית אני יכולה לבכות כל משפט שני בטלפון. אני לא ממש מתקשרת כי אין לי סבלנות לאנשים.
גיליתי בנאיביות שלי שיש הרבה מאד אנשים שהם פשוט רעים או האמת קצת רחוקה מהם. כל אלה שאמרו שהם יעזרו ואם את צריכה משהו וכו' - הם נעלמו באותה שנייה שהיא כבר לא ראתה אותם וכל מי שהיה צריך לראותאותם פוליטקלי קורקט ראה. סימנו וי והלכו. לא שאני צריכה אותם - אבל אולי אחרי חודש תרימו טלפון ותשאלו מה עניינים? אולי אני צריכה משהו?
כן, אני יכולה להרוג ממכות את כל "תהיי חזקה" ו-"זה מה שאמא הייתה רוצה" ו-"מעכשיו תתחילי לחיות" - זה מוציא ממני את כל החוסר נחמדות (גם ככה זו תקופה של גיהנום) ואני לא מתביישת לשאול אם אמא דברה עם מישהו בשבוע האחרון וביקשה להעביר את כל המסרים האלה? בדרך כלל אנשים שותקים.
הפסקתי להאמין לאנשים. אנשים אומרים דברים שהם לא מתכוונים - פשוט כדי להקל על המצפון שלהם. הם אומרים כדי לחיות עם עצמם בשלום. אני כל יום מתגעגעת יותר, ראיתי את השם שלה על המצבה התרסקתי ואף אחד לא היה יכול להרים אותי - אני עדיין לא חושבת שזה ה"בית" שלה, אני מותשת ועייפה ומבינה מצויין את כל מה שאת אומרת. אני מרגישה שאני רוצה לרדת לרחוב או לדבר עם אנשים רק בלילה כדי שלא יתחילו לשאול ולדבר ולהסביר לי כמה חשוב לחזור כבר לחיים - מה לעזאזל זה עניינו של מישהו ??

 

[קשת 5]

..

כל מילה שלך נכונה! אני ממש מבינה לליבך !!!

הלוואי והיינו יכולות לשנות את המצב...

 

[אור העצובה]

להוריקן

קראתי את כל מה שכתבת. אין טעם להוסיף- ההזדהות מוחלטת. אצלי שבעה חודשים. עדיין בהדחקה. עדיין מסתכלת לשמיים ומדברת אל אמא כמו משוגעת. מרגישה ואקום. כל העולם נראה לי מסורטן. מחלה ארורה. כל כך ארורה. ואין ממש עם מי לשתף חוץ מאלה שכאן, כמובן, כי לאנשים יש את הבעיות שלהם וסרטן זאת מילה מאיימת. הלכתי לשלבים של מאמרים בנושא AFTER LIFE גלגול נשמות וכיו"ב. לא יודעת לגבש עמדה. עדיין לא יודעת כלום. יודעת שהחיים אכן חזקים ושבעל כורחנו נולדנו וצריך ללכת הלאה ולאגור כוחות. לא צריך מיליון חברים. מספיק אחד טוב. מאמינה שיש לך כזה/כזאת ואם לא- זאת לא קלישאה - כולם כאן עבורך בתקופה הזאת אז אל תהססי. מאחלת לך שקט נפשי.