רק שאלה..

Bicarbonat

New member
רק שאלה..

היי חבר'ה:)

מעולם לא קראתי פה.
והייתי רוצה לשאול בכנות- מה עושים עם החברים? אנשים יקרים וטובים שעברו איתנו כברת דרך אבל כבר לא עולים בקנה מידה אחד עם החיים שבחרנו לעצמנו?
וזה לא שהם לא מקבלים או לא מבינים, וזה הרבה מעבר להערה עוקצנית, אלו השיחות שכבר לא מגיעות לשום מקום.. התחושה המתמדת שהם לא מסוגלים להבין.
איך ממשיכים לחלוק את החיים עם אותם אלו שכל מה שהתמוסס אצלי אשתקד, בעולמם עודנו עומד איתן?

אני לא רוצה לגזור על עצמי פרידות.
אוטופיה?
 

Sonic hedgehog

New member
אני מצאתי שקשרים כאלו מתמוססים עם הזמן

ומוחלפים בחדשים. בהתחלה זה היה עצוב מאוד כשגילית שחברות שהיו קרובות כבר לא מבינות לחלוטין על מה אני מדברת ואני לא ממש יכולה להתחבר לחיים שלהם. בכל אופן ניסיתי עם חלקם לשמור על קשר בכל אופן עם הזמן נעשה שטחי והתמוסס.
 
אז ככה

החברים שלך לא צריכים "לעלות בקנה אחד עם החיים שבחרת לעצמך". הם בנ"א בזכות עצמם ומגיע להם ממך לפחות את הכבוד שמגיע לך מהם. שזה אומר לתת להם לחיות את החיים לפי השקפת עולמם ולקבל אותם כחברים כמו שהם.
את לא חייבת להמשיך להיות חברה שלהם אם לא בא לך. את יכולה למצוא אחרים. אבל אם את רוצה לשמור ולטפח את הקשרים את חייבת לתת להם (לחברים) זכות קיום משל עצמם.
גם הם, אגב, לא חייבים להמשיך להיות חברים שלך. זה נתון להחלטתם. אבל כשהם יחליטו שהם רוצים. ואת תחליטי שאת רוצה, זה צריך להיות מתוך כבוד הדדי. וחלק מהכבוד ההדדי הוא לתת לחבר לטעות אם בא לו. (במיוחד כשאת חושבת שהוא טועה והוא לא מסכים איתך...)
אין לי ניסיון עתיר שנים כמו של סוניק אבל במעט השנים שעברתימהיציאה, (מחר מולאות לי ארבע) הקשר היחיד שטיפחתי עדיין שורד. הוא חרדי יש להבהיר. חבר שלי מהישיבה וחושב שאני טועה. אני חושב אותו דבר עליו. הוא שמח להיות בקשר איתי ולהבדלים אין שום משמעות.

למה זה קורה? כי אני לא מרגיש צורך "לתקן אותו" הסברתי לו פעם אחת מה קורה איתי ומאז אנחנו לא "מנהלים את השיחות שלא מגיעות לשום מקום". אנחנו מנהלים שיחות חבריות על ענייני היומיום ואיך הם פוגשים אותנו. הוא מספר לי עליו, אני אומר את דעתי. אני מספר לו עלי והוא אומר את דעתו. אין להשקפת העולם הדתי שום קשר לנושא. ובמקרים שיש אני לא מייעץ לו מנקודת מבטי שלי, אני שם את עצמי במקומו וכך אני שם בשבילו. כמו שהוא בשבילי.
כן. אני יודע שזה נשמע כמו "שיר מזמור לאוטופלנד" אבל זה לא ככה. אם את מוכנה לתת מקום לזולת לפעמים תהני מנוכחותו.

יצויין שאני פסימי מטבעי ולכן אני מרגיש צורך להודיע לאנשים כשדברים טובים אכן קורים.
יצויין שאני סטרייט מוחלט. גם אם אני מאוד גאה בקשר שלי עם חברים.
ויצויין עוד שאת כותבת יופי.
נ.ב. הכרטיס שלך אמיתי? 22 באיזה ביצפר?
 

Bicarbonat

New member
הכרטיס שלי לא מעודכן בעליל.

תפוז הפסיק לעניין אותי אי שם בשלהי גיל 16.
22, אחרי טיול ומסוף החודש גם סטודנטית.

תודה על השיתוף:)
אני חושבת שאני נותנת מקום להכל, אני בד"כ יודעת להנות ממרווחים ובכלל, עד היום פערים לרוב עודדו אצלי העצמה מסויימת ולאו דווקא היוו מקור להתכתשויות.
אבל בספקטרום התאולוגי תמיד משתנים החוקים, זה כאילו שהכל לפתע נתלה על בלימה, העצב חשוף יותר, הכל כל כך סנטימנטלי וטעון עד כי אלמלא הצטיידתי בהררי סובלנות ואיפוק הייתי מוצאת עצמי מנהלת ויכוחים חסרי אונים עם סוף ידוע מראש.
אני אוהבת את החברים שלי, מאוד.
ולא נעים להודות אבל יש פה בהחלט התנשאות גדולה מצידי, התחושה המתמדת ש "הם כולם בארון ואני היחידה שהעיזה לשים לזה סוף" היא תודעה כוזבת ותו לא, אך אני לא מצליחה להיגמל ממנה.
אני מניחה שהזמן יעשה את שלו.
שוב תודה!
 
אכן מתחלפים בחדשים. ובהצלחה

לי יש עדיין כמה קשרים, חלקם נשמרים כל עוד מכבדים ואין ויכוחים על דת או על האורח חיים שלך.

צריך לכבד את האחר. אך העומק של הקשר מתמוסס שכן אין נושאי שיחה או בילוי וכד' משותפים
 

שולי חי

New member
מנסיוני, חברים מתחלפים בכל מקרה.

גם אילו היית נשארת דתיה, מתחתנים, גרים במקום אחר, מסיימים לימודים ומתחילים לעבוד, נולדים ילדים, עוד גיסים/גיסות מצטרפים למשפחה. לאט לאט החברים מתחלפים ובאים חדשים.
רק שאם יוצאים בשאלה, זה קורה יותר בחדות, כמעט בבת אחת.
היום בגיל 36, אני חושבת שאף חברה מגיל 22 לא בקשר יום יומי איתי היום. וזו לא תופעה נדירה.
ואני לא יצאתי בשאלה.
אולי זה מנחם, שזה היה קורה במילא.
 

Bicarbonat

New member
אני לא כ"כ מסכימה..

יש אנשים שעברו איתנו יותר מדי בכדי להעלים עצמם מחיינו.
 

במבה9

New member
אני אישית

בקשר עם חברותי הדתיות, עם חלקן יותר ועם חלקן פחות. הן מכבדות אותי ואני אותן..
אחרי הכל החברות שלנו לא מבוססת על דת..
 
למעלה