נדירליאל
Active member
כך, חן חדד, מבקרת הטלוויזיה של 'הארץ' מתיחסת לסדרה [היא לא צפתה בפרק האחרון, שלא ניתן מראש למבקרים]:
"נעים לגלות שהעונה החמישית של הקומדיה חוזרת למסלול המקורי. זו עדיין קומדיה נוסחתית, שפונה במובהק לקהל הנאמן שנהנה מהכימיה בין מרטין שורט, סטיב מרטין וסלינה גומז. אבל הפעם יש בה איכויות שמזכירות את העונה הראשונה. העלילה, שמתמקדת ברצח השוער הוותיק של הארקוניה, אינה דורשת מהדמויות לעזוב את ניו יורק או את הבניין. במקום זאת, היא הופכת את הארקוניה למעין "חדר בריחה" עם רמזים שמובילים למעברים נסתרים ולאולמות סודיים, ומחברת ביניהם ובין מאפיונרים ומיליארדרים ששולטים בעיר. בעיקר, הסדרה חוזרת להיבט שליווה אותה מתחילת הדרך, ועוסקת בבדידות של מי שנראה מוקף באנשים בעיר סואנת וצפופה." https://katzr.net/265e56
כך אני מסכם את עשרת פרקי עונה 5.
הסדרה עדיין בידור משובח לגמרי. מתוחכם ביחס לסדרות אמריקאיות רבות שעוסקות ב"מי רצח", ובאותה הזדמנות גם מנסות לתת מבט מורכב יותר על המציאות. נכון, אין לתסריטאים האמריקאיים שמץ מהתחכום המבריק של הבריטים,לכן גם התוצרת נופלת במורכבותה ובתחכומה מעמיתותיה הבריטיות, וכן גם הסקנדינביות, משום-מה. אבל, היא עדיין מתוחכמת ביחס לאחיותיה הרבות והמטופשות והגנריות ברשתות הטלוויזיה או חברות הסטרימינג [ההזרם
] השונות.
העונה הפעם נעה סביב ארבעה צירים עלילתיים, תימתטיים ואולי גם אידאולוגיים-במידה:
1. רצח של מאפיונר
2. תוכניות להרוס את הארקוניה
3. עשירים-רעים; עניים - טובים וטשטוש האבחנה הזו. [אגב, ללא הצלחה יתרה]
4. חשיפת-אמת של הדמויות, הפסיכולוגיה הכי בסיסית שלהם
התימה שחדד מצביעה עליה: "בדידות של מי שנראה מוקף באנשים בעיר סואנת וצפופה" קיימת אבל לא נמצאת במרכז הסיפר או בתשתית הרעיונית, הפסיכולוגית, הסוציולוגית של הסדרה.
כמו בסרט מתח, או בתפיסה ההוליוודית של HAPPY END פתרון הרצח כנראה גם יפתור את בעיית הריסת הארקוניה. עצוב כמה שזה צפוי, ובעצם גם נאמר כמשאלה ע"י אחת דמויות, אוליבר. ההטרמה לא יצרה אירוניה אלא חיזקה את הנטייה הטיפוסית של הצופים ל-סוף טוב.
והסוף טוב, כלכך טוב שבא לבעוט בטלוויזיה. מדוע, מדוע שלוש דמויות נהדרות כאלה, סיפור רצח עסיסי, חדרים נסתרים ומסדרונות סמויים מסתיים בקיטש, ואם לא די לנו, הרי יש אפילוג: אחרי שלושה חודשים, שסופו הוא כמובן הזמנה לעונה הבאה.
אפילו בקטע הזה, עודף המודעות העצמית, האירוניה העצמית עומד בעוכרי התסריטאים: רצח על גבולו של הבנין? מחוץ לשער? בניגוד לשם הפודקאסט?
ולמרות זאת:
אני ממליץ מאוד.
"נעים לגלות שהעונה החמישית של הקומדיה חוזרת למסלול המקורי. זו עדיין קומדיה נוסחתית, שפונה במובהק לקהל הנאמן שנהנה מהכימיה בין מרטין שורט, סטיב מרטין וסלינה גומז. אבל הפעם יש בה איכויות שמזכירות את העונה הראשונה. העלילה, שמתמקדת ברצח השוער הוותיק של הארקוניה, אינה דורשת מהדמויות לעזוב את ניו יורק או את הבניין. במקום זאת, היא הופכת את הארקוניה למעין "חדר בריחה" עם רמזים שמובילים למעברים נסתרים ולאולמות סודיים, ומחברת ביניהם ובין מאפיונרים ומיליארדרים ששולטים בעיר. בעיקר, הסדרה חוזרת להיבט שליווה אותה מתחילת הדרך, ועוסקת בבדידות של מי שנראה מוקף באנשים בעיר סואנת וצפופה." https://katzr.net/265e56
כך אני מסכם את עשרת פרקי עונה 5.
הסדרה עדיין בידור משובח לגמרי. מתוחכם ביחס לסדרות אמריקאיות רבות שעוסקות ב"מי רצח", ובאותה הזדמנות גם מנסות לתת מבט מורכב יותר על המציאות. נכון, אין לתסריטאים האמריקאיים שמץ מהתחכום המבריק של הבריטים,לכן גם התוצרת נופלת במורכבותה ובתחכומה מעמיתותיה הבריטיות, וכן גם הסקנדינביות, משום-מה. אבל, היא עדיין מתוחכמת ביחס לאחיותיה הרבות והמטופשות והגנריות ברשתות הטלוויזיה או חברות הסטרימינג [ההזרם
] השונות.העונה הפעם נעה סביב ארבעה צירים עלילתיים, תימתטיים ואולי גם אידאולוגיים-במידה:
1. רצח של מאפיונר
2. תוכניות להרוס את הארקוניה
3. עשירים-רעים; עניים - טובים וטשטוש האבחנה הזו. [אגב, ללא הצלחה יתרה]
4. חשיפת-אמת של הדמויות, הפסיכולוגיה הכי בסיסית שלהם
התימה שחדד מצביעה עליה: "בדידות של מי שנראה מוקף באנשים בעיר סואנת וצפופה" קיימת אבל לא נמצאת במרכז הסיפר או בתשתית הרעיונית, הפסיכולוגית, הסוציולוגית של הסדרה.
כמו בסרט מתח, או בתפיסה ההוליוודית של HAPPY END פתרון הרצח כנראה גם יפתור את בעיית הריסת הארקוניה. עצוב כמה שזה צפוי, ובעצם גם נאמר כמשאלה ע"י אחת דמויות, אוליבר. ההטרמה לא יצרה אירוניה אלא חיזקה את הנטייה הטיפוסית של הצופים ל-סוף טוב.
והסוף טוב, כלכך טוב שבא לבעוט בטלוויזיה. מדוע, מדוע שלוש דמויות נהדרות כאלה, סיפור רצח עסיסי, חדרים נסתרים ומסדרונות סמויים מסתיים בקיטש, ואם לא די לנו, הרי יש אפילוג: אחרי שלושה חודשים, שסופו הוא כמובן הזמנה לעונה הבאה.
אפילו בקטע הזה, עודף המודעות העצמית, האירוניה העצמית עומד בעוכרי התסריטאים: רצח על גבולו של הבנין? מחוץ לשער? בניגוד לשם הפודקאסט?
ולמרות זאת:
אני ממליץ מאוד.