קופצת למים
New member
רק קפצתי למים
וכבר מבקשת לעצמי קצת במה. אתמול - הצגה של ביה"ס. כל ההורים מתייצבים. כבר עברו 3 חודשים. ובכל זאת העיניים שלי לא מפסיקות לחפש בתוך הקהל הענקי והרבגוני, בחסות החצי חשיכה, את הפנים המוכרות שמעירות את הניצוץ. אני עומדת למעלה, בשורה האחרונה, סורקת את האולם, לא רואה. איננו? חושבת אולי לא בא. ואז קולטת ילדה יורדת מהבמה רצה אליו. הוא שם בשורות הראשונות. עמדת תצפית מושלמת. לא צריך אפילו לסובב את הראש. מתהפנטת אליו. רועדת כמו הילדה בת ה-16 שהיתה פעם בי ובעצם לא עזבה מעולם. כל ניע ראש שלו. לפעמים הוא מסובב את ראשו שולח מבט ארוך אל תוך החשיכה. תוהה לעצמי - אם מחפש. אם ראה אותי לא מסירה את המבט. נגמר. יוצאים החוצה. הוא בדלת אחת אני באחרת. מספיקה לראותו עומד ברחבת הכניסה. רחב וגבוה. רק לרוץ לחבק. כל חומות ההגנה שבניתי לי בחודשים האלו כאילו לא היו. גברים אחרים, צ'אטים, מיילים, מסרים, טלפונים לאין ספור, אפילו נגעו בי אחרים, פעמיים מאז. נגעו בנשמה. אבל לא מצליחה להפרד ממנו. לא מצליחה למחוק אותו מהדיסק השרוט שלי. הגעגוע לחיבוק הענקי שלו רק הולך ומתעצם. חברה שפגשה אותי על הדרך 10 דקות אח"כ "מה שלומך" ואני "לא לשאול עכשיו" מרגישה איך כל תשובה שלא אתן תגרום באחת לסכר להתמוטט.... לקחתי טיפה במה. אין לי מקום אחר.....
וכבר מבקשת לעצמי קצת במה. אתמול - הצגה של ביה"ס. כל ההורים מתייצבים. כבר עברו 3 חודשים. ובכל זאת העיניים שלי לא מפסיקות לחפש בתוך הקהל הענקי והרבגוני, בחסות החצי חשיכה, את הפנים המוכרות שמעירות את הניצוץ. אני עומדת למעלה, בשורה האחרונה, סורקת את האולם, לא רואה. איננו? חושבת אולי לא בא. ואז קולטת ילדה יורדת מהבמה רצה אליו. הוא שם בשורות הראשונות. עמדת תצפית מושלמת. לא צריך אפילו לסובב את הראש. מתהפנטת אליו. רועדת כמו הילדה בת ה-16 שהיתה פעם בי ובעצם לא עזבה מעולם. כל ניע ראש שלו. לפעמים הוא מסובב את ראשו שולח מבט ארוך אל תוך החשיכה. תוהה לעצמי - אם מחפש. אם ראה אותי לא מסירה את המבט. נגמר. יוצאים החוצה. הוא בדלת אחת אני באחרת. מספיקה לראותו עומד ברחבת הכניסה. רחב וגבוה. רק לרוץ לחבק. כל חומות ההגנה שבניתי לי בחודשים האלו כאילו לא היו. גברים אחרים, צ'אטים, מיילים, מסרים, טלפונים לאין ספור, אפילו נגעו בי אחרים, פעמיים מאז. נגעו בנשמה. אבל לא מצליחה להפרד ממנו. לא מצליחה למחוק אותו מהדיסק השרוט שלי. הגעגוע לחיבוק הענקי שלו רק הולך ומתעצם. חברה שפגשה אותי על הדרך 10 דקות אח"כ "מה שלומך" ואני "לא לשאול עכשיו" מרגישה איך כל תשובה שלא אתן תגרום באחת לסכר להתמוטט.... לקחתי טיפה במה. אין לי מקום אחר.....
