רק פה יבינו

[צומפי די]

רק פה יבינו

90 אחוז מהאנשים כאן לא מכירים אותי, ואני לא מכירה אתכם, ובכל זאת פה זה הבית
וכמו שכתבתי רק פה יבינו.
לפני שאני מוציאה את הקיטורים והגועל אגיד שאני בסדר גמור, והמצב שלי הרבה הרבה יותר טוב.
לפני חודשיים בערך ירדתי טיפונת (וזה בסדר, בעזרת דיאטנית ואני יכולה טיפה לרדת) אמרתי לתומי שעוד חודשיים
הקיץ יגיע אני בטח ארד את העוד טיפה שאני יכולה ויופי טופי. ובכן, זה לא קרה אבל עדין הרגשתי סבבה.
בחודש האחרון המצב מחריף. אני מוצאת את עצמי עם תאבון אבל מילא זה, זה לא מפריע לי. מפריע לי שבכל רגע שאני נמצאת בבית
אני חייבת לנשנש, מחפשת גם אם אני לא רעבה. ואני עובדת מלא, נמצאת בבית אולי 5 שעות עד שאני הולכת לישון, וגפ ב5 שעות האלו אני מצליחה לנשנש בלי הכרה...
לפני שבוע חזרתי מחו"ל, מהנסיעה השנתית שלי עם כמה ק"ג של שוקולד טעים ומעולה
שאין בארץ. אז גם זה יש, ובשפע וזה לא שאני אוכלת את כל החבילה אבל אני לא רגילה לשחרור הזה, ואחרי חודשיים שזה ככה אני
מתחילה להרגיש את תחושת הגועל העצמי זורמת בדם...ומה שמתווסף לזה זה שלא קיבלתי מחזור, ולא לא כי אני בהריון ולא כי אני בתת משקל
בגלל שאני לוקחת גלולות ומידי פעם בגלולות המחזור מחליט לדלג. האמת שזה אף פעם לא קרה לי אבל הנפיחות של לפני המחזור, נשארת
ועדיין קיימת והיא תישאר עוד חודש עד המחזור הבא
חפרתי וחפרתי, ומה שאני רוצה להגיד זה שאני לא יודעת איך אני מפסיקה עם זה...
בהתחלה זה היה בגלל אי שקט ותקופת מבחנים....אולי עדיין אני באי שקט

שולחת בלי לקרוא!

 

[clastic]

Well...

קשה להתאר איזה יש יחסי אהבה-שנאה יש לי עם הודעות שקל לי להזדהות איתן.
מצד אחד - קל להתחבר לדברים, להרגיש שאני מבין, לכתוב ממקום אישי הרבה יותר.
מצד שני - מוצא את עצמי בהמון מקרים מרגיש צבוע. מייעץ דברים שאני לא בהכרח מיישם.

אז קל לי נורא להזדהות עם מה שכתבת כאן (להוציא כמובן תחומים שהם Purely נשיים),
אנסה לצמצם את תחושת הצביעות ע"י היצמדות לתמיכה ולחיבוק נטולי עצות ככל שניתן.

קודם כל את ודאי מכירה את התאוריה על זה שהגוף תמיד מחזיר לעצמו, במוקדם או במאוחר,
את מה שנלקח ממנו (את מה שחָסַר במשך תקופה).
אני נזהר מאוד בבחירת המילים כאן, בהתחלה כתבתי "הקלישאה" והחלטתי לשנות ל"התאוריה".
אין לי מושג מה יותר נכון, העובדה היא שהרבה מאיתנו מדווחות ומדווחים על אכילה מוגברת
באופן יחסי במשך 'תקופת ההחלמה' (שעשויה להימשך חודשים ושנים), אז בטח יש לכך אחיזה כלשהי.
אולי יש בידיעה הזאת בכדי לתת הקלה מסויימת, אולי גם לאפשר לעצמך לאמץ טווח גמיש יותר של משקלים תקינים
כמובן תוך סיוע, הדרכה ואישור הדיאטנית.
וכן, אני יודע שכל זה נורא יפה על הכתב, וגם נשמע בסה"כ די הגיוני.
אבל זה חרא.
וזה חלק מהחרא שמקבלים כדי לקבל סיכוי לאושר, וגם בזה אני לא מחדש לך כלום.

אין לי כל כך מה להגיד יותר מזה, רק לחזור ולהגיד שאני נורא מבין אותך.
שאני מכיר את תחושת הכיף של תהליך ההחלמה כשהוא מהול בתחושה של איבוד שליטה על מה שפעם היה נשלט יותר בקלות (חולני ככל שיהיה).
את הפער בין משקלים שהתרגלנו אליהם למשקלים בריאים ולמשקלים בריאים שלפעמים כבר פחות נוח איתם.
אני יכול לספר בחוויה האישית שלי (שאולי אין לה ערך כאן כי יתכן וזה לחלוטין סובייקטיבי) שבסופו של דבר היו-יו נרגע,
המשקל מתאזן והיום אני בשלבים של ממש לסמוך על הגוף שלי שמאזן את עצמו כל עוד אני אוכל מסודר באופן יחסי.

כיף לקרוא אותך שוב, Long time no see.

 

[צומפי די]

תודה על התגובה. רק לקרוא שאתה מבין ומזדהה זה המון.
אני במשקל תקין כבר שנים. אין לי צומות כבר שנים. בולמוסים...טוב לא יודעת...יש ימים שהם כאלה
אבל שאני אוכלת ככה בטירוף זה לרוב מרעב ואי שקט...
מתי היו-יו הזה נגמר?
לא נשקלתי. גם ככה אין לי טעם (ענייני נשים) הבגדים אותו הדבר. מה שגדול, גדול. מה שיושב מצוין, עדיין יושב מצויין
אבל הבטן היא זאת שמציקה (וכרגע יש לה ולי סוג של תירוץ) אבל כשזה בא יחד עם אכילת נשנושים כל הזמן, ורק לחפש
כשאני בבית זה כבר עושה לי תחושת גועל...

ושולחת מסר

 

[חלומותשל אחרים]

היי לך

מה שהכי עוזר לדעתי במקרים כאלה זה להיצמד ממש ממש חזק לתפריט מסודר ככה שאת יודעת שאת לא אוכלת לא פחות ולא יותר ממה שצריך.

 

[צומפי די]

היי

זה לא עוזר.
וזה מעצבן להגיד, אבל זה ככה.
אני פשוט לא מצליחה. אני אומרת נו טוב עוד קצת X. טוב יאללה אז גם קצת מY.
אני מרגישה שאני פשוט צריכה לטעום מהכל, כל דבר שנפתח אני צריכה לקחת ממנו חופן
לא חשוב אם אני רעבה או לא, אם אני בקטע של נשנוש או שהבטן מפוצצת..
והאמת שזה מתחבר לי מאוד לקטע הרגשי של החסך...
חייבת לעבוד על עצמי...
אני מרגישה כמו כדור שלג מתגלגל



(וכמו כדור באופן כללי....

)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מוכר לי היטב.

דמייני אדם שעוצר את הנשימה כדי לצלול כמה שיותר זמן. מכירה את הנשימות-נשיפות המהירות האלו כשמוציאים את הראש מהמים כשכבר לא יכולים יותר לעצור את הנשימה?
ככה זה נראה כשחוזרים לאכול אחרי תקופת הרעבה. רוצים לאכול הכל, מהר, דחוף. לא את, הגוף שלך. הוא בהיסטריה. הוא לא יודע עד מתי יימשך השפע הזה ומתי פתאום יחזור הרעב הגדול. הוא לא יודע שזה את בחרת את הרעב, מבחינתו הייתה שואה, מצור, מלחמה. והוא בנוי ככה כדי להגן עלייך. הוא מנסה למלא את כל מחסני החירום לקראת תקופת הרעב הבאה.
אני יודעת שכל פעם שהזכרתי את זה לעצמי זה עזר לי לא לשנוא את הגוף שלי- הוא בסה"כ לטובתי, הוא רוצה לשמור עלי,
וגם עזר לי, למרות הקושי בתוך המצב הזה, להבין שבכל פעם שאנסה לקצץ- אני רק מחמירה את המצב וגורמת לגוף לעוד היסטריה ולעוד תגובת בומרנג.

לא פשוט עכשיו. התקווה היכולה שאני יכולה לתת הוא שמתישהו זה עובר. נרגע. את מתמלאה די צרכך, הגוף מתמלא די צורכו. הוא מבין שהאוכל הוא שוב דבר בטוח. ומאפשר לעשות שינוי.
בתוך התהליך הזה ליווי דיאטני הוא דבר חשוב מאין כמוהו,
וכך גם הסבלנות לעצמך וההבנה שהחלמה כוללת תהליך של עליה במשקל ושל שחרור הלחץ הנוראי סביבו. אח"כ אפשר, כמו שאני עושה היום- להתחיל תהליך של ירידה, לראשונה ממקום בריא שפוי ונורמלי.

 

[כמהאפשר]

תודה לך על ההודעה הזאת.

חום אימים בחוץ, ברדיו מדברים על שריפות מרוב שחם
ואני לא יכולה לתאר כמה צמרמורת עברה לי בגוף כשקראתי את מה שכתבת.



את לא(?) יודעת כמה כוח את נותנת.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שמחה לשמוע.

 

[lital172]

||

אין מילים כמה כל הודעה שלך נוגעת. מרגשת. ועוזרת.. אין כמוך רחלי

 

[צומפי די]

תיארת את זה כל כך יפה ונכון

והאמת שאני לא מופתעת, כי תמיד ידעתי לתמלל את הרגשות שלי

אני רק תוהה עד כמה זמן זה עוד נמשך ולמה זה נמשך כל כך הרבה זמן, ולמה זה בא בתקופות?
אז נכון יש עוד דברים שגורמים לזה- אי שקט, חרדה...
אבל אני שנים לא בהרעבה. ובכל זאת מוצאת את עצמי עדיין בתקופות של שלושה חודשים של אכילה ואכילה...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אין לי תשובה

שוב, רק התזכורת שזה חלק מתהליך.
ושככל שמקבלים את מה שקורה ומשחררים את הפחד מזה,
זה מאיץ את השינוי, מאיץ את היכולת שלך לחזור בסוף למקומות שבהם את יכולה לשלוט ולשים גבולות ממקום טוב.
אני לומדת, עדיין, לא לריב עם הצרכים שלי, ולומדת שבכל פעם שיש לי דחפים ואני נאבקת בהם- אני משלמת אח"כ מחיר.
זה לא אומר שצריך לאכול בלי הפסקה, אבל זה אומר שבתקופה או בימים שפתאום יש לי יותר צורך לאכול אני כן מאפשרת לעצמי לאכול יותר מהרגיל, ולאכול דברים שבשגרה אני משתדלת שלא, כדי לא ליצור בתוכי את הבורות האלו של מניעה וחסכים שוב...

 

[simplistic]

הו, כה מוכר (אולי טריגר)

אין דבר יותר מבאס מזה, שאפשר לרדת ולא מצליחים (או רוצים). אני בדיוק באותו מצב, אני יכולה לרדת אבל פשוט...לא מעוניינת. וגם...יש לי עדיין פחד מלהיות רעבה (או מלהתרגל לזה שוב, יותר נכון). אבל תחושת הגועל העצמי לא עוזבת (במיוחד גם כשיש פידבקים לא נחמדים מהסביבה הקרובה) וההנאה שאני שואבת מלענות את עצמי לא עזבה גם היא.

 

[צומפי די]

כשהייתי בברלין לפני שבועיים

טיילתי מלא והיה ערב אחד שלקח לנו זמן למצוא איפה לאכול ועד שהגענו לאכול ואני זוכרת את עצמי
אומרת לחברה שלי שהמון זמן לא הרגשתי תחושות כאלה של רעב.
והגעגוע הזה לא מגיע מהלקאה עצמית אלא מכך שאני לא מאביסה על הגוף כל הזמן והוא יכול להגיד לי שהוא רעב...