מרתה אולוביץ
New member
רק מניחה את זה כאן
סימה עמדה בפינת הגן, משועממת. כל הילדים יצאו לחצר, ואלו שנשארו בגן עבדו עם הגננת על מוכנות לכתה א'. סימה לא יצאה לחצר בגלל מעשה שובבות כלשהו שעשתה בגן. בתחילה היא הציצה לחוברות העבודה של הילדים. זה היה מסקרן והסתבר לה שהיא יודעת גם מה צריך לעשות בחוברת העבודה. הסקרנות שלה הפריעה לגננת, ולכן העוזרת העבירה את סימה ליד החלון ממנו ראתה את הילדים שבחוץ משחקים. מרוב שיעמום התחילה סימה לשחק עם הוילון. הידית דמתה לוילון שהיה להם בבית, וסימה הרגישה בטוח לשחק איתו. פתאום ניתקה הידית הקשיחה ונותרה בידיה. העוזרת, שראתה את המעשה, כעסה. סימה בתמימות אמרה שזו לא בעיה להחזיר את הידית למקומה, אפילו שהוו שמחבר את הידית לוילון נמצא למעלה. אדרבא, תנסי, אמרה לה העוזרת, וסימה ניסתה. ניסתה ולא הצליחה. לאחר מכן ההפסקה נגמרה, סימה חזרה למקומה בריכוז של הגן, ושכחה מהכל.
כשסימה חזרה הביתה מהגן, חיכתה לה אמה בחיוך. אמא שאלה אותה איך היה בגן, וסימה סיפרה שהיה טוב. היא בכלל לא זכרה על מה נענשה ועל מה שקרה בהפסקה. הדקות עברו, וסימה שיחקה בחצר של הבית. היא לא שמה לב שאמא נעלמה בתוך הבית. פתאום אמא הופיעה כולה זועמת עם חגורה בידה. "למה לא סיפרת לי שהפרעת היום בגן?" שאלה בכעס. "האם אני צריכה לשמוע על זה מהגננת?", ותוך כדי שהיא צועקת היא מכה את סימה וממשיכה לצעוק שוב ושוב "את תהיי ילדה טובה. שמעת? את לא תעשי שום מעשה רע בגן. את לא תתחצפי." אמא המשיכה להכות וסימה הבוכיה אחזה בראשה וניסתה להגן על עצמה. היא לא זכרה על מה המהומה, וגם אמא לא אמרה מה היא בדיוק עשתה שמגיע לה כל כך הרבה מכות וצעקות. היא גם התביישה מהשכנים ששומעים את אמא ובטח גם רואים שאמא מרביצה לה כל כך חזק. בסוף המכות נפסקו והשקט חזר. סימה נכנסה למיטתה וחשבה למה אמא הרביצה לה, מה הדבר הנורא שעשתה ושכל כך הרגיז את אמא. פתאום עלה בבהירות הסיפור בהפסקה בגן. עד היום סימה לא יודעת מהו המעשה הנורא שבגללו לא יצאה להפסקה ולמה היו מגיעות לה מכות כואבות.
סימה עמדה בפינת הגן, משועממת. כל הילדים יצאו לחצר, ואלו שנשארו בגן עבדו עם הגננת על מוכנות לכתה א'. סימה לא יצאה לחצר בגלל מעשה שובבות כלשהו שעשתה בגן. בתחילה היא הציצה לחוברות העבודה של הילדים. זה היה מסקרן והסתבר לה שהיא יודעת גם מה צריך לעשות בחוברת העבודה. הסקרנות שלה הפריעה לגננת, ולכן העוזרת העבירה את סימה ליד החלון ממנו ראתה את הילדים שבחוץ משחקים. מרוב שיעמום התחילה סימה לשחק עם הוילון. הידית דמתה לוילון שהיה להם בבית, וסימה הרגישה בטוח לשחק איתו. פתאום ניתקה הידית הקשיחה ונותרה בידיה. העוזרת, שראתה את המעשה, כעסה. סימה בתמימות אמרה שזו לא בעיה להחזיר את הידית למקומה, אפילו שהוו שמחבר את הידית לוילון נמצא למעלה. אדרבא, תנסי, אמרה לה העוזרת, וסימה ניסתה. ניסתה ולא הצליחה. לאחר מכן ההפסקה נגמרה, סימה חזרה למקומה בריכוז של הגן, ושכחה מהכל.
כשסימה חזרה הביתה מהגן, חיכתה לה אמה בחיוך. אמא שאלה אותה איך היה בגן, וסימה סיפרה שהיה טוב. היא בכלל לא זכרה על מה נענשה ועל מה שקרה בהפסקה. הדקות עברו, וסימה שיחקה בחצר של הבית. היא לא שמה לב שאמא נעלמה בתוך הבית. פתאום אמא הופיעה כולה זועמת עם חגורה בידה. "למה לא סיפרת לי שהפרעת היום בגן?" שאלה בכעס. "האם אני צריכה לשמוע על זה מהגננת?", ותוך כדי שהיא צועקת היא מכה את סימה וממשיכה לצעוק שוב ושוב "את תהיי ילדה טובה. שמעת? את לא תעשי שום מעשה רע בגן. את לא תתחצפי." אמא המשיכה להכות וסימה הבוכיה אחזה בראשה וניסתה להגן על עצמה. היא לא זכרה על מה המהומה, וגם אמא לא אמרה מה היא בדיוק עשתה שמגיע לה כל כך הרבה מכות וצעקות. היא גם התביישה מהשכנים ששומעים את אמא ובטח גם רואים שאמא מרביצה לה כל כך חזק. בסוף המכות נפסקו והשקט חזר. סימה נכנסה למיטתה וחשבה למה אמא הרביצה לה, מה הדבר הנורא שעשתה ושכל כך הרגיז את אמא. פתאום עלה בבהירות הסיפור בהפסקה בגן. עד היום סימה לא יודעת מהו המעשה הנורא שבגללו לא יצאה להפסקה ולמה היו מגיעות לה מכות כואבות.
