../images/Emo201.gif
היי לך, גם אני איבדתי את אבי היקר לפני כמעט חודשיים.מה אני אגיד לך? הרי כל דבר שאגיד לא מנחם. לא אותך ולא אותי ולא אף אחד מאיתנו-איבדנו הרי דבר שאין לו תחליף-זה חור גדול מאוד בלב. תרשי לי לענות לך על ה"למה". אני לא יודעת מה היתה מידת המעורבות שלך עד לפטירת אביך,אני יודעת לספר לך את המקרה שלי.אני הייתי האדם הכי...פעיל ומאושר בעולם עד שביום אחד קיבלתי טלפון שבו אבא מודיע לי שהוא מאושפז בבי"ח בגלל כאבי בטן עזים. אני,אחת שלא מתרגשת מידי, עוד מעזה "לרדת" עליו וללעוג ללחץ המיותר.ועוד חשבתי לי שבטח במקרה הגרוע זה אולקוס או משהו כזה. לקח למצב יום וחצי להדרדר עד כדי כך שהוא הונשם, הורדם והועבר לטיפול נמרץ. ביום הזה שבו חלה ההדרדרות פשוט הבנתי שמעכשיו אני הפה שלו,אני לא יכולה לזוז ממה שקורה בבי"ח. ככה התנהל "מחול שדים" ארוך, קשה ומייגע. עבורי ובטוח שעבורו. חצי שנה הוא היה מונשם-חצי שנה ישנתי בביח. ואז הייתה השתפרות משמעותית מאוד,והוא הועבר למחלקה רגילה,היו לילות שבהם הוא הכרחי אותי לישון בבית!!! אני חזרתי לרקוד-זה היה הדבר היחיד שחזרתי לעשות-לא עבדתי וזרקתי די לקיבינימט את התיזה שירקתי דם עד שגיבשתי אותה בעצמי. ואז, 12 ניתוחים,ושנה נוספת של אשפוזים לסירוגין. וכל הזמן הזה אני שם איתו, בשבילו-בשבילנו. הוא היה הדבר הכי יקר לי בעולם. אמרתי לו שזה באמת "מחול שדים"-אנחנו נרקוד! אין מה לעשות-חייבים! ננצח,הרי הוא היה פייטר אמיתי,וגם אני כזו. ואז ביום אחד, יותר נכון לפנות בוקר אחד הוא הלך לעולמו,והותיר אותי עם כאב עמוק מאוד. עם חוסר ענק ששום דבר לא ימלא. ואני בחיים. ההמשכיות שלו. כל מי שהכיר את אבא הכיר איכשהו גם אותי-הוא היה המעריץ שלי-תמיד ידע לפרגן ולהעניק, לחבק לנשק ולהגיד שאין כמוני ושהוא גאה ואוהב. ידע לתת עצה את התמיכה הנכונה. ידע להיות הכי בעולם כשהייתי צריכה אותי.ועכשיו זה איננו. וקשה לי מאוד עם האובדן. ואני לא בוכה,וגם עם זה קשה לי,ואני לא עושה בחיים כלום חוץ מלהמשיך לרקוד-אבל אני מתכננת לחזור יום אחד לפעלתנות שהקיפה אותי. אז למה? כי אלו החיים. כי היקר לי מכל היה רוצה את הטוב ביותר עבורי. כי הוא כל כך חסר אבל הוא כבר לא ישוב,ואני ההמשך החי של מה ומי שהוא היה.תראי, ברור לי שמשהו ממני נטמן ביחד איתו-אני לא מתכחשת לזה. ויחד עם זאת למרות הפרידה הגשמית ממנו והפרידה הרוחנית של חלק ממני אני אומרת לך ולכולנו,ילדים זה דור המשך. אני ממש מרגישה את מה שהוא היה רוצה בשבילי. אני יכולה לדמיין אותו זוהר מאושר כשהוא מסתכל עליי רוקדת, אני יכולה לשחזר את החיוך היפה שלו ואת הדמעות שזלגו לו מהעיניים בסיום התואר הראשון כשעליתי לנאום, את הגאווה שלו כשהוא בא למקום העבודה הקודם שלי ובמלוא הדרו אמר "זו הבת שלי",כששאלו עם מי הגיע להפגש. זוכרת כל כך הרבה,יכולה לדמיין תגובות של מצבים שלצערי כבר לא יקח בהם חלק. אבל הוא איתי תמיד-במחשבה בהרגשה ובחיים. מותק, זה קשה זה טרי, והזמן לא בטוח רופא טוב.והחיים נמשכים-לאבא אין תחליף,ודווקא בגלל זה עולה בי לפחות צורך לחיות. לחיות ולהנציח. יהי זכרו ברוך.
