רק בריאות
לא הייתי מוכנה לעזוב את הרופאה שלי, שמקבלת בעיר אחרת, בגלל האנושיות שלה. עד שפעם אחת היא היתה בחופש, ואני הייתי חולה, וגיליתי שבמרפאה ממש ליד הבית יש רופא אנושי ואדיב, ועברתי אליו. ובכן, הלוך הלכתי אל הרופא בגלל שסבלתי מסחרחורות וכאבי ראש. לדעתי? בגלל שלא ישנתי שבוע. אבל הוא הסתכל, הקשיב, בדק, והחליט למדוד לחץ דם. וברגע שהוא מדד לחץ דם (160/95) הוא החליט שהיום מתחילים דיאטה, מעקב דיאטנית, מעקב לחץ דם, וחזרה לכושר. (שמחתי על ההפניות אם כי ציינתי שלחץ דם גבוה עשוי להיות שייך לזה שרצתי כמו מטורפת להגיע בזמן לתור שלי...) ביקשתי שיתן לי הפניה גם לפסיכולוג, כי בלי טיפול פסיכולוגי נלווה הדיאטה הזו תיכשל כמו כל האחרות. הוא עצר, הסתכל עלי, ואמר לי "אני כבר מכיר אותך". לא הבנתי אותו, אז נעצתי בו עיני עגל. הוא חייך ואמר לי "את לא צריכה פסיכולוג, הוא לא יהיה שווה כלום בשבילך". "למה לא?" שאלתי, מופתעת. "תראי, אני חושב שאני כבר מכיר אותך, ואת נראית לי אישה איתנה. את לא צריכה עזרה". הסתכלתי עליו, מתלבטת איך להגיב. שאני אסביר לו שאני נאחזת בשפיות בציפורניים? שאני אספר לו כמה אני רוצה לבכות כל פעם שמישהו אומר לי שאני יפה, או חזקה, או חכמה, ואני לא ממש יודעת למה? שאני אספר לו שאני מרגישה שמתקתק בתוכי מנגנון של הרס עצמי ואני לא יודעת למה, ואני לא יודעת איך לעצור אותו? שאני אספר לו שאני חושבת שאני אפס? שאני פשוט אומר לו "תשמע, הייתי אצלך עד היום ארבע פעמים, איך אתה מתיימר להכיר אותי?" "תראה", שקלתי מילים "הגעתי למימדים האלו בגלל שלפני 4 שנים הייתי בדיכאון אחרי לידת הבת שלי, ופשוט שנה שלמה אכלתי. יצאתי מהדיכאון כשההורמונים ירדו וגם לקחתי פרוזק תקופה מסויימת. אבל אם 4 שנים אחרי זה, עוד לא הצלחתי להוריד את המשקל הזה - המנגנון של הרס עצמי שהתחיל את זה עדיין נמצא שם, ואני צריכה עזרה". הוא הקשיב לי, ואז פנה אל המחשב שלו והוציא הפניה לפסיכולוג, כשתחת "סיבת ההפניה" הוא כתב: "טיפול נלווה לדיאטה. הפציינטית תרחיב" המשפט הזה קורע אותי מצחוק.
לא הייתי מוכנה לעזוב את הרופאה שלי, שמקבלת בעיר אחרת, בגלל האנושיות שלה. עד שפעם אחת היא היתה בחופש, ואני הייתי חולה, וגיליתי שבמרפאה ממש ליד הבית יש רופא אנושי ואדיב, ועברתי אליו. ובכן, הלוך הלכתי אל הרופא בגלל שסבלתי מסחרחורות וכאבי ראש. לדעתי? בגלל שלא ישנתי שבוע. אבל הוא הסתכל, הקשיב, בדק, והחליט למדוד לחץ דם. וברגע שהוא מדד לחץ דם (160/95) הוא החליט שהיום מתחילים דיאטה, מעקב דיאטנית, מעקב לחץ דם, וחזרה לכושר. (שמחתי על ההפניות אם כי ציינתי שלחץ דם גבוה עשוי להיות שייך לזה שרצתי כמו מטורפת להגיע בזמן לתור שלי...) ביקשתי שיתן לי הפניה גם לפסיכולוג, כי בלי טיפול פסיכולוגי נלווה הדיאטה הזו תיכשל כמו כל האחרות. הוא עצר, הסתכל עלי, ואמר לי "אני כבר מכיר אותך". לא הבנתי אותו, אז נעצתי בו עיני עגל. הוא חייך ואמר לי "את לא צריכה פסיכולוג, הוא לא יהיה שווה כלום בשבילך". "למה לא?" שאלתי, מופתעת. "תראי, אני חושב שאני כבר מכיר אותך, ואת נראית לי אישה איתנה. את לא צריכה עזרה". הסתכלתי עליו, מתלבטת איך להגיב. שאני אסביר לו שאני נאחזת בשפיות בציפורניים? שאני אספר לו כמה אני רוצה לבכות כל פעם שמישהו אומר לי שאני יפה, או חזקה, או חכמה, ואני לא ממש יודעת למה? שאני אספר לו שאני מרגישה שמתקתק בתוכי מנגנון של הרס עצמי ואני לא יודעת למה, ואני לא יודעת איך לעצור אותו? שאני אספר לו שאני חושבת שאני אפס? שאני פשוט אומר לו "תשמע, הייתי אצלך עד היום ארבע פעמים, איך אתה מתיימר להכיר אותי?" "תראה", שקלתי מילים "הגעתי למימדים האלו בגלל שלפני 4 שנים הייתי בדיכאון אחרי לידת הבת שלי, ופשוט שנה שלמה אכלתי. יצאתי מהדיכאון כשההורמונים ירדו וגם לקחתי פרוזק תקופה מסויימת. אבל אם 4 שנים אחרי זה, עוד לא הצלחתי להוריד את המשקל הזה - המנגנון של הרס עצמי שהתחיל את זה עדיין נמצא שם, ואני צריכה עזרה". הוא הקשיב לי, ואז פנה אל המחשב שלו והוציא הפניה לפסיכולוג, כשתחת "סיבת ההפניה" הוא כתב: "טיפול נלווה לדיאטה. הפציינטית תרחיב" המשפט הזה קורע אותי מצחוק.
